ד”ר שגיא אלבז

בתום יותר משבעה עשורים של חיים משותפים צריך להודות בצער: מדינת ישראל כפרויקט חילוני-ליברלי נכשלה. גם חזון הפרדת הדת מהמדינה של הרצל הפך כבר מזמן לאות מתה. הציונות נועדה לחלץ את היהודי הגלותי מחומות הגטו הדתי ולכונן מדינת לאום, שתחליף את הדת הממסדית כמסגרת רעיונית ומוסדית; אך אף על פי שהוקמה על בסיס הלאומיות המודרנית, ולא על בסיס ההלכה הדתית, בחרה המדינה להעצים דווקא את גורמי הכוח האורתודוקסיים כדי להשיג מטרות פוליטיות. בישראל השבטיוּת והדתיוּת חזקות יותר מהלאומיוּת. במידה רבה הן מסבירות את החיבור ל"בֵּייס" הפוליטי, ובתרגום לפוליטיקה ישראלית הן עונות על השאלות: האם אנחנו חלק מהמחנה הישראלי או חלק מהמחנה היהודי? האם אנחנו מאמינים בדמוקרטיה ליברלית או במשטר הלכתי־תורני? ישראל נמצאת על סף התפוררות. היעדר הסכמה על ערכי יסוד משותפים יצר ניכור שסופו התפרקות חברתית. המאמץ לכונן לאום ישראלי חילוני, הנטען במשמעויות ורעיונות דתיים של קדושה, נכשל אף הוא. "ההרצאה פירוק והרכבה - משבטיות ללאומיות" מבקשת להציע מודל חדש לחיים משותפים: במקום לדבוק בהגדרה "יהודית", על המדינה לאמץ זהות ישראלית חדשה, המנתקת את הדת מהפוליטיקה. לא עוד מדינה יהודית – ובוודאי לא מדינת כל אזרחיה – אלא מדינת לאום ישראלית, שיש בה שוויון, שיתוף והכרה הדדיים בין מרכיביה האזרחיים על בסיס החלק היחסי של הרוב ושל המיעוט באוכלוסייה, ולא שליטה הגמונית של האחד על האחר. לא עוד מדינה ריכוזית, אלא מדינה דמוקרטית-פדרלית, המחלקת את סמכויות השלטון בין ממשל מרכזי לבין רשויות אזוריות ומקומיות. ממשל כזה מקדם ייצוג שוויוני יותר, המשקף את הרכב התושבים באזורים או בערים השונות. הגדרת הזהות החדשה של המדינה אולי לא תיצור אחדות, אבל לכל הפחות היא תוליד שותפות ישראלית חדשה.