שטף האירועים החמורים והמהותיים השוטפים את מדינתנו, מטביע, לא אחת, את העיסוק במשבר האקלים ודוחק אותו לקרן זווית. במאבק על הדמוקרטיה, הסביבה נדחקת לשוליים. כמעט ולא עוסקים בציבור בסוגיות של זיהום אוויר, תחבורה ציבורית וחשמלית, ניהול פסולת, אנרגיה מתחדשת, שטחים פתוחים ומשבר האקלים.

למה דווקא עכשיו

חודש נובמבר הוא חודש הקניות הבינלאומי. בין יום הרווקים הסיני ב-11 בנובמבר, לבלאק פריידיי ב-28 בנובמבר, ולסייבר מאנדיי שיתקיים ב-1 בדצמבר, צרכנים וצרכניות ברחבי העולם צפויים להוציא 1.25 טריליון דולר, שזו עלייה של 4% לעומת השנה שעברה (מתוך גלובס). גם בישראל אנחנו לוקחים חלק בקדחת הקניות העולמית ונוסף ל”חגיגות” הבין-לאומיות בישראל מציינים את שופינג IL, שמקדים את כל אלה ומתקיים ב-5-6 בנובמבר. לצרכנות עודפת יש השלכות סביבתיות רחבות היקף, ולכן, במיוחד בחודש נובמבר שבו נרשמו הטמפרטורות הגבוהות ביותר מזה 84 שנים (לנתונים של השירות המטאורולוגי), ראוי וחשוב לעסוק במשבר האקלים ובמדיניות הממשלה בנושא “חם” זה.

חוק האקלים

במהלך 2025 אמורה הייתה הכנסת לאשר סופית את חוק האקלים (למעקב אחר הצעת החוק באתר הכנסת). זוהי ההתחייבות של ממשלת ישראל בפני מדינות העולם, לתרום את חלקה במאבק בהתחממות הגלובאלית. מתוך מאמרו של ניר חסון (“הארץ”, 10/11/25): “הצעת החוק, שדומים לה אושרו כמעט בכל מדינות המערב, נועדה לקבוע יעדים לצמצום פליטות גזי החממה ולהקצאת משאבים להתמודדות עם משבר האקלים. מבקרי הממשלה טענו אז, במידה רבה של צדק, שמדובר בהצעה חלשה לעומת חוקים דומים בעולם – ושהיא מקודמת משיקולים של נראות ולא מתוך ניסיון אמיתי להתמודד עם משבר האקלים בישראל; אבל גם הם נאלצו להודות שחוק מדולדל טוב מלא כלום. ואולם בסופו של דבר נכונה להם אכזבה: ההצעה אושרה לקריאה שנייה ושלישית, אבל אז הקפיאה אותו הממשלה בשל חילוקי דעות בין המשרדים.“

לדיון:

למה חשוב שיהיה חוק אקלים?

באילו דרכים הציבור בישראל יכול להשפיע על מדיניות אקלימית – גם כשאין התקדמות מצד הממשלה?

ועידת האקלים בברזיל

ועידת האקלים הבין־לאומית השנתית, COP30, מתקיימת השנה בעיר בלם שבברזיל, שערו של יער האמזונס. זוהי אחת הוועידות החשובות בעולם, שבה נפגשים נציגים מ־198 מדינות כדי לדון יחד בדרכים להתמודד עם משבר האקלים הגלובלי. זהו המקום היחיד שבו מדינות קטנות וגדולות יכולות לשבת סביב אותו שולחן ולנסות לגבש פתרונות משותפים — להפחתת פליטות גזי חממה, לקידום אנרגיה נקייה ולהגנה על הסביבה. הוועידה ממשיכה את הרוח של הסכם פריז (2015), שנחשב לאבן דרך היסטורית בקביעת יעדים עולמיים לשמירה על כדור הארץ.

אלא שבעוד העולם מתכנס לדון בעתיד האנושות, ישראל תגיע לוועידה עם נציגות מצומצמת מאוד – ללא נציגים פוליטיים וללא ביתן לאומי. המשלחת הרשמית כוללת פקיד או שניים בלבד מהמשרד להגנת הסביבה, בטענה כי המשאבים הוסטו לטובת צורכי הביטחון והמלחמה. צעד זה עורר ביקורת ציבורית חריפה, שלפיה דלות הנוכחות הישראלית משקפת את המדיניות האקלימית הפאסיבית של הממשלה.
מאז חתימתה על הסכם פריז, ישראל כמעט שלא התקדמה בצמצום פליטות גזי חממה, לא העבירה חוק אקלים לאומי, וממשיכה לאשר חיפושי גז ודלק חדשים – בזמן שמשבר האקלים כבר מורגש כאן: בבצורות, בגלי חום ובשריפות ענק.

לדיון:

מה המשמעות הסמלית והמעשית של היעדר נציגות פוליטית ישראלית בוועידה בינלאומית כזו?

איך אתן/ם מבינים את הקשר בין משבר האקלים לבין ערכים דמוקרטיים כמו שוויון, אחריות הדדית וצדק בין־דורי?

האם לדעתכם אי־עשייה בתחום האקלים היא בחירה פוליטית? נמקו.

הון-שלטון-סביבה וארצות הברית

בישראל ובארצות הברית אנו עדים לדפוס דומה: החלטות מתקבלות אך אינן מבוצעות, תקציבים מוקצים אך לא מנוצלים, ומנגנוני הפיקוח הציבוריים נחלשים מול כוחם של תאגידי ענק. כאשר ההון משתלט על השלטון, והמדינה מוותרת על תפקידה כרגולטור אחראי, נשחקים לא רק מאגרי המים והאוויר – אלא גם יסודות הדמוקרטיה עצמה: אמון הציבור, השקיפות, והשוויון בין האזרחים.

דיון

• מדוע לדעתכם הטיפול במשבר האקלים והגנת הסביבה הן בתחתית סדר העדיפויות הממשלתי?
  
• מה הקשר בין המאבק נגד משבר האקלים והמחאה למען הדמוקרטיה?
  
• מה ההשלכות שיהיו בעולם למדיניות האמריקאית החדשה?