סיפור מארגן

  התנועה הציונית חוללה מהפכה דמוקרטית בחיי העם היהודי. בניגוד לרעיון הסתירה הבלתי-ניתנת לגישור בין אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, הדמוקרטיה כמערכת עקרונות וכשיטת ממשל היא חלק אינטגרלי מהפרויקט הציוני.

מסר מרכזי

הדמוקרטיה הציונית היא התשתית של בינוי האומה הישראלי, והיא קראה תיגר על המבנה הפטרוני והפטריארכלי של החברה היהודית, שנשלטה קודם בידי הממסד הרבני ומעמד בעלי ההון. 

הערה:

המערך כולל שלושה חלקים של קריאת טקסטים (אחד מהם הוא פעילות בקבוצות). יש לקבוע מראש את סדר העדיפויות כי לא ניתן יהיה להספיק הכל. ניתן, למשל, לקרוא רק קטע קצר מהטקסט של גדי טאוב (סעיף 3) ולהתבסס יותר על הסבר בעל-פה. לחילופין אפשר לצמצם את מספר הקטעים של מנהיגים ציוניים שקוראים בפעילות בסעיף 4.

מהלך המערך

פתיחה

מציגים את הדעה שיש סתירה מהותית בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, או בין הרעיון הציוני לדמוקרטיה. לאחר מכן מציגים את הרעיון המרכזי של השיעור: הציונות היתה מראשיתה קשורה קשר הדוק בדמוקרטיה. אנחנו נבחן את זה בשלושה מישורים:

• החידוש ההיסטורי של התנועה הציונית מבחינת התארגנות באמצעות מוסדות ומנגנונים דמוקרטיים.
• המישור העקרוני: הפיכת הציבור היהודי לסובייקט פוליטי והקשר שבין לאומיות ודמוקרטיה.
• חזונות דמוקרטיים של מנהיגים ציוניים בנוגע לאופי המשטר של המדינה העתידית.

המישור הראשון

הציונות היתה התנועה הציבורית הראשונה בהיסטוריה היהודית שפעלה באמצעות מוסדות דמוקרטיים. זה בא לידי ביטוי בהתנהלות התנועה הציונית בשלביה הראשונים: הקמת ההסתדרות הציונית והקונגרס, שהתבססו על נציגים שנבחרו על-ידי כלל חברי התנועה.

קטע של הרצל:

”המוסדות עדיין לא נקבעו ובכמה פרטים, אלא במרומז, וזקוקים לשכלולים, אבל הם קיימים. העם היהודי יכול להרחיב אותם, לחזק אותם ולהשתמש בהם. שום אדם מבינינו אין לומר עליו עוד, שאי־אפשר בלעדיו. אם מישהו מאתנו ילך לעולמו או יפרוש מן השורות העניין יוסיף להתקדם הלאה”.

מתוך נאום הפתיחה בקונגרס החמישי, 1901.

זה בא לידי ביטוי משמעותי עוד יותר בתקופת “המדינה שבדרך” בא”י: בניית מוסדות, מגנונים ודרכי פעולה דמוקרטיים היתה מאפיין חשוב של תהליך יצירת התשתית למדינה בתקופת היישוב.

• במהלך העלייה השנייה קמו המפלגות הראשונות ביישוב היהודי – פועלי ציון והפועל הצעיר.
• בראשית תקופת המנדט הבריטי קמו מוסדות ייצוגיים: מדי כמה שנים נערכו בחירות ל”אספת הנבחרים” שייצגה את כלל האוכלוסייה היהודית בארץ, ובחרה מתוכה את “הועד הלאומי” כרשות מבצעת.
• מדי שנתיים נערכו בחירות להסתדרות הציונית – לבחירת נציגים ארץ-ישראליים לקונגרס הציוני, שבחר מתוכו את גופי ההנהלה הציוניים (המרכזי שבהם מאז שנות השלושים היה “הנהלת הסוכנות”).
• בחירות מוניציפליות.
• “ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל” – שקמה ב-1920 והיתה אחד הגופים המרכזיים בהתפתחות “המדינה בדרך”, פעלה באמצעות דפוסים דמוקרטיים.
• ארגון “ההגנה”, שקם באותה שנה, היה כפוף במהלך העשור הראשון לקיומו לגוף אזרחי – ההסתדרות, והחל משנות השלושים למוסדות היישוב.

המישור השני

הפיכת הציבור היהודי הרחב לסובייקט פוליטי הייתה עיקרון יסודי של הרעיון הציוני. ניתן לבסס את החלק הזה על:

• קריאה משותפת של קטע מהספר “מהי ציונות” של גדי טאוב.
• הרצאה על בסיס שש השקופיות הראשונות במצגת וההסבר שלהלן.

אחד העקרונות המרכזיים של התנועות הלאומיות שצומחות באירופה במהלך המאה ה-19, במיוחד אלו ששאבו השראה מהמהפכה הצרפתית, היה הרעיון שהעם הוא מקור הריבונות. הריבונות במובנה הזה אינה רק שליטה בשטח, אלא שליטה של ציבור בגורלו.  זה לא אומר שכל התנועות הלאומיות הללו היו מלכתחילה דמוקרטיות, אלא שהעיקרון הזה עלה בקנה אחד עם השתתפות רחבה יותר – אם כי עקיפה – של הציבור הרחב בפוליטיקה. הקשר הזה משתקף היטב בהצהרת זכויות האדם והאזרח שניתנה בשלב הראשון של המהפכה הצרפתית: מקורה של כל ריבונות הוא לפי מהותו באומה: שום גוף [חברתי] ושום יחיד אינם יכולים להשתמש בסמכות שלטונית שאינה נובעת במפורש ממנה (מן האומה). זו המשמעות של הפיכת הנתינים לאזרחים. הרבה לפני – כרונולוגית ועקרונית – שבתוך הציונות מתפתחים רעיונות של ריבונות על ארץ-ישראל, המהפכה המרכזית שהיא מחוללת במצבו של העם היהודי היא הרעיון של הפיכת הציבור היהודי לסובייקט פוליטי פעיל.  מושגים כמו עצמאות וריבונות נותרים ריקים מתוכן אם הם לא חלק מתנועה להפיכת חלק הולך וגדל מהפרטים המשתייכים לקהילה הלאומית לשותפים לעיצוב המרחב הציבורי, מערכת החוקים וכיווני הפעולה של אותה קהילה. במילים אחרות, יש קשר מהותי בין שאיפת הציונות להפוך את עם ישראל לאדון לגורלו, לאופי המשטר של המסגרת המדינית שבה זה יתממש. הציונות היא לא רק תנועה שבאה לפתור את בעיית היהודים עבור היהודים – באמצעות מנהיגות מוכשרת מסוימת או באמצעות פילנטרופים – אלא תנועה שהכוח המניע שלה הוא הציבור, ושהוא שותף לקביעת דרכה.  האופי הדמוקרטי של התנועה הציונית לא היה מובן מאליו: מצד אחד ההקשר ההיסטורי הרחב היה גורם מרכזי, ועם זאת לא מדובר בהכרח. לא מעט תנועות לאומיות פנו בשלב מסוים של ההתפתחות שלהן לכיוונים שהדגישו יותר את הניגוד בינן לבין קבוצות לאומיות אחרות, מה שעלה בקנה אחד עם מובן כוחני ולאומני יותר של ריבונות, שבא לידי ביטוי, למשל, בדגש על שליטה בשטח על חשבון תביעות של תנועות אחרות, תוך זניחה של הדגש על התפתחות חברתית פנימית.

המישור השלישי: חזונות של מנהיגים ציוניים

עבודה בקבוצות: כל קבוצה מקבלת כמה קטעי קריאה שנכתבו בידי מנהיגים ציוניים, וכרטיסיית שאלות להבנה ודיון.

בנימין זאב הרצל

כל אדם יהיה חופשי ובלתי־מוגבל באמונתו או בכפירתו, כמו בלאומיותו. ואם ישבו בתוכנו גם בני אמונה אחרת, בני לאום אחר, נעניק להם הגנת כבוד ושוויון־זכויות חוקי.

מדינת היהודים, עמ’ 66.

צוואתי לעם היהודי: בנו את מדינתכם כך שהזר ירגיש טוב בתוככם.” 

יומן הרצל, 26.8.2899

איש לא יהיה חייב לציית לשלטון אלא בעניינים שהם הכרחיים לקיום המדינה ולקיום הסדר הציבורי. והעניינים ההכרחיים הללו ייקבעו בחוקה מסודרת, ולא על-פי נטיית הלב המשתנה של אדם אחד או כמה אנשים.

יומן הרצל, 14.6.1895

בחברה החדשה אין זכר לבערות ולבורות, אף שהיא מאפשרת לכל אדם להיות מאושר על־ פי דרכו. עניינים שבאמונה הוצאו אחת ולתמיד מתחום העיסוק הציבורי. אין זה מעניינה של החברה לבדוק כיצד אדם מחפש את ההתעלות הרוחנית שתחבר אותו אל האלוהות הנצחית: בבית המקדש,
בכנסייה, במסגד, במוזיאון לאמנות או בקונצרט של הפילהרמונית. כל אדם זכאי לבחור את דרכו כאוות נפשו. 

אלטנוילנד

דיון:

• על אילו עקרונות דמוקרטיים-ליברליים שואף הרצל לבסס את מדינת היהודים שתקום בעתיד?
• האם, לדעתכם, החזון הציוני של הרצל משתנה מהותית אם נוטלים ממנו את הערכים האלה?

דוד בן-גוריון

לא ייתכן שלטון החוק בלי שלטון הדמוקרטיה. העם מכבד החוקים ומקבל על עצמו עולם באהבה – אם החוקים נעשים על דעתו, נובעים מצרכיו ומרותקים לרצונו. בארץ שאין העם חופשי לעשות חוקיו על ידי נציגיו הנבחרים מתוך חופש בחירה – אין בה שלטון חוק, אלא משטר עריצים ושרירות […] כשאין השלטון כפוף לעם ואינו נבחר על ידיו בבחירות חופשיות – הרי השלטון נעשה מטרה לעצמו… מדינת ישראל לא תתקיים בלי שלטון החוק ובלי שלטון הדמוקרטיה.

נאום בכנסת, 20 בפברואר, 1950

דיון

• על אילו עקרונות דמוקרטיים-ליברליים בן-גוריון שואף, לפי הקטע, לבסס את המדינה הצעירה?
• האם העקרונות הללו צריכים להיות, לדעתכם, חלק בלתי נפרד מזהותה של המדינה?

זאב ז’בוטינסקי

כשהיו מדברים אל היהודי האביון והשחוח לפני כשלשים שנה על המלחמה למשפט ולצדק, היה משיב: “מה אני ומי אני? הריני קבצן. צריך אני לשתוק. רק לתקיפים, לעשירים, הזכות להכריע בעניני העם, בין שהמדוּבּר במשלחת אל ה’גוּבּרנאַטוֹר’ ובין ביישובה של ארץ ישראל”. הוא לא העלה על דעתו, כי גם לו הזכות להביע דעה. ואז הופיע הרצל. רבות מזכויותיו של הרצל יבקשו לשלול ממנו, אך דבר אחד חולל בלי ספק: הוא נתן לאיש השחוּח הזה את השקל. כבר אחרי שלש, ארבע שנים ראינו, מה תמורה חלה באיש השחוּח. חזון ציוני, תקוותה של אומה, שמש חדשה במרום, ישועת עם ישראל; והוא, האיש השחוּח, הוא מכריע, הוא מחליט. הוא אומר בלבו: “הנה מתקרב קונגרס עולמי, ומי יודע, אולי תתעורר בקונגרס שאלה, שבה יכריע קול אחד ויחיד. ואולי יהא זה הציר שייבּחר בעירי. ואולי ייבּחר ברוב של קולות מעטים, ואולי יהיה ביניהם גם קולי. והשאלה, אם עם ישראל יבחר בדרך טובה או רעה, תוכרע איפוא על־ידי כך, שאני, האיש הקטן ממוֹלדאַבאַנקה, הצבעתי כך ולא אחרת! אני המכריע, עלי מוטלת האחריות, אני יכול לגרום לכך, שעם ישראל ילך בדרך טובה או בדרך רעה! אני הבונה, אני העושה את ההיסטוריה! אני, למרות שאביון אנוכי, ואתה העשיר – לכל אחד משנינו יש בשעת ההכרעה רק דעה אחת. שווים אנחנו. אזרחים אנחנו”.

קטע מתוך נאום בקונגרס הציוני ה-16, 1929

דיון:

• מהו היסוד שמחבר בין המפעל הציוני לדמוקרטיה, לפי דברי ז’בוטינסקי בנאומו?
• האם וכיצד הרעיון הזה בא לידי ביטוי, לדעתכם, במציאות הישראלית?

ברל כצנלסון

היתכן שוויון כלכלי במקום שאין שוויון מדיני? […]

סדרים כאלה, במקום שאדם אינו מובטח בזכויותיו היסודיות, אינו מובטח בחייו, במקום שאינו יכול לבקר את מי שהוא למעלה ממנו (אלא אם כן יש לו זכויות מיוחדות), וגורלו תלוי בידי שכבה המנהלת את העניינים, האמנם יכול להיות שם מצב של שוויון כלכלי? שוויון כלכלי – אידיאל גדול הוא, אבל השאלה היא אם הוא בא בצירוף לחירות, לערך האדם ולזכויות מובטחות לאדם, או על חשבונן. ואם על חשבונן – הרי אין שום ערובות לשוויון הכלכלי, אפילו יונהג. גם במשק הקיבוצי שלנו, הרי חינוך החבר לשימוש במלוא זכויותיו בתוך החברה השיתופית הוא התנאי אשר יבטיח את השוויון הכלכלי מכל מיני סטיות שלטוניות העלולות לפגוע בעקרונות החיים השיתופיים.

מתוך “ערכים גנוזים: שיחות על חינוך לסוציאליזם”, שיחה ששית.

דיון:

• אילו עקרונות דמוקרטיים-ליברליים מדגיש ברל בדבריו?
• מדוע, לדעתו, הם כה חשובים?

מנחם בגין

חופש המצפון והמחשבה, חופש הבטוי בכתב ובעל פה, חופש ההתאגדות, חופש בחירת מקצוע או מקום מושב, חופש הפעילות המדעית והאמנותית, השתתפות בבחירת מוסדות המדינה – הן זכויותיו של כל אזרח, שאינן נתנות לערעור, אף לא באמתלא של “שעת-חרום”.

מנחם בגין ויוליוס מרגולין, קטעים מ”איגרת זכויות האדם והאזרח”, שנכתבה בספטמבר 1948 לקראת הועידה הראשונה של תנועת “החירות”.

על פי השקפת החיים של שוחרי החרות אנו חושבים כ”אמיתות מובנות מאליהן” – לאסונה של האנושות הן חדלו להיות אמיתות וחדלו להיות “מובנות מאליהן” – כי המשפט והשופט חייבים להיות בלתי-תלויים בשליט, אפילו הוא נבחר על ידי העם; כי השליחים ונציגיהם אינם רשאים להתערב במהלך המשפט ולהשפיע על מידת הדין וכי המוסדות השלטוניים למיניהם אינם זכאים ליטול לידיהם שום סמכות מסמכויות השיפוט, שום סמכות של עשיית דין. 

מנחם בגין, “השקפת חיים, השקפה לאומית” – נאום בוועידת תנועות בית”ר וחירות, מארס 1951

דיון:

• על אילו עקרונות דמוקרטיים-ליברליים מנחם בגין שואף, לפי הקטע, לבסס את המדינה הצעירה?
• האם העקרונות הללו צריכים להיות, לדעתכם, חלק בלתי נפרד מזהותה של המדינה?

מגילת העצמאות – משימה אישית ודיון בעקבות הקטע של הלברטל

מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.

[…]

אָנוּ קוֹרְאִים – גַּם בְּתוֹךְ הַתְקָפַת־הַדָּמִים הַנֶּעֱרֶכֶת עָלֵינוּ זֶה חֳדָשִׁים – לִבְנֵי הָעָם הָעַרְבִי תּוֹשָׁבֵי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹר עַל שָׁלוֹם וְלִטֹּל חֶלְקָם בְּבִנְיַן הַמְּדִינָה עַל יְסוֹד אֶזְרָחוּת מְלֵאָה וְשָׁוָה וְעַל יְסוֹד נְצִיגוּת מַתְאִימָה בְּכָל מוֹסְדוֹתֶיהָ, הַזְּמַנִּיִּים וְהַקְּבוּעִים.

משימה אישית:

סמן/י קטע מהטקסט שאיתו את/ה מזדהה במיוחד, וחושב/ת שהוא חייב להיות עיקרון מנחה בהתנהלותה של המדינה.

קנון, מקור השראה ומחויבות מוסרית/ משה הלברטל
[…] החלק הזה אינו הצהרת כוונות אוטופית ומליצית, הוא מחויבות מוסרית שנטלו על עצמם מייסדיה של מדינת ישראל בשמם של אזרחי ישראל, מחויבות שהיא הרבה מעבר לחוקה או חוק יסוד. מחויבות זאת אינה מנותקת מהחלק הראשון של המגילה, המהווה צידוק לזכות להגדרה עצמית הלאומית, משום שללא שמירה מוקפדת על זכויות המיעוטים שאינם מבני העם היהודי במדינת ישראל, וללא המחויבות לחופש דת ומצפון לכל אזרחי המדינה, מדינת הלאום היהודית עלולה להפוך למדינה לאומנית, ובכך היא תשמוט את הבסיס לזכות קיומה שלה. ההתחייבות הזאת, המובעת בחלקה השני של המגילה, אינה מופנית אל אומות העולם כדי לקבל את הסכמתן, היא מופנית אל אזרחי ישראל ומחייבת את מדינת ישראל לדורותיה. כוחה וסמכותה של המגילה ומעמדה הקנוני אינם נגזרים רק מקבלת האבות המייסדים ומהתחייבותם, אלא מכך שההתחייבות הזאת היא ביטוי עמוק של העמדה המוסרית הגורסת שמבחנה העליון של מדינת לאום צודקת הוא היחס השווה למיעוטים האתניים והדתיים החיים בתוכה. בסמיכות של שני חלקי המגילה נקבע האיזון בין המרכיבים הלאומיים של מדינת ישראל למרכיביה הדמוקרטיים. אולם מעבר לכך, נקבעה גם התלות המוסרית הבסיסית בין שני המרכיבים האלה. מגילת העצמאות היא טקסט קנוני של מדינת ישראל בכך שהיא מכילה את הגרעין המוסרי המשמעותי ביותר לקיומה של המדינה, והיא עדיין הניסוח המזהיר ביותר של חובותיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.
הטקסט המובא כאן הוא קטע מן המאמר, שמופיע בתוך פרויקט “תלמוד ישראלי: מסכת עצמאות – הפסקה השביעית”.

שאלה מאתגרת לסיום:

אם הציונות הייתה דמוקרטית, למה המילה דמוקרטיה הושמטה מהכרזת העצמאות של ישראל ב-1948?

בחזרה לגוף המערך ⇈