בעלי ניסיון אנחנו, רגעי הקסם של מהלומות הפתיחה סופם להתפוגג. האופוריה כדרכה תמיד גולשת לשיגרה של מהלומות. ואז המחירים ואחר כך השאלות. איך זה שאנחנו שוב בממ״דים אם רק לפני שמונה חודשים הסרנו איום קיומי לדורות?איך? ואיך זה שחיסלנו וחיסלנו ועוד פעם חיסלנו והם שם בדרום עדיין על הרגליים? ואלה בצפון פורקו מנישקם? מישהו עוד זוכר את חיסולו המרגש של איסמאעיל האניה בטהרן? או את הבכיר ההוא וההוא?ואולי? ואולי הכח לבדו לא מספיק?איי המצוינות שלנו אין כמוהם באומץ, תיכנון וביצוע.. ומה אחר כך? היכן הם מגביהי העוף שיסתכלו על היום שאחרי הזחיחות? הסכמים, ביטחונות,ערבויות. לא רק ניצוצות. ולאחר שנצא מהממ״דים גאים ומצולקים, עלינו זאת לדעת: צריך גם לגדל ילדים במקום הזה. לתת להם שיגרת חיים יציבה ביטחון בחיים ובאדם. נורמליות, שפיות. וזה יהיה הניצחון האמיתי לדורות.

(דוד מידן)

כשלונדון הופצצה במלחמת העולם השניה צ’רצ’יל הביט בחלון, פתאום התקרב אליו שר ההגנה ואמר לו: “יש לי רעיון, נוכל להגדיל את תקציב הביטחון אם נבטל את תקציב התרבות, אין טעם ללכת לראות תיאטרון אם בכל מקרה כולנו נמות”. צ’רצ’יל הביט בחלון בעצבות, הקשיב לתותחים רועמים ואמר: “אבל אם לא תיהיה לנו תרבות אז על מה בדיוק אנחנו נלחמים?”

(ב.פ.)

על אותו הנושא עצמו/לאה גולדברג 

“ככל שהמלחמה תתמשך יותר , כן תגבר , בדרך הטבע , עוצמתם של הלכי הרוח האנטי דימוקרטיים והאוטוריטטיביים ברחובנו , שבמיתוסים כוזבים הם יתימרו לגאול את החברה משממונה הרוחני , ומהתרוקנותה מערכים חברתיים . לכן , גם כשלבנו עם המתרחש בחזית , אל ןעצום עינינו נוכח ההתפתחויות בעורף . כולנו יודעים כי מלחמה משמעה סולם עדיפויות סלקטיבי גם בחיי המשק ובתכנון היעדים החברתיים , ההשכלתיים והתרבותיים . עם זאת , אסור כי בשם נימוקי בטחון , כביכול , נוותר על חתירתנו לחברת מופת צודקת , שככל שתהיה צודקת יותר, כן תגדל נכונותם של בניה להזדהות עמה ולהגן עליה ]…[ זאת ועוד: ישראל שתשליך מעל סיפונה את ערכיה האנושיים החברתיים תהא דומה יותר לאניה נושאת מטוסים , מאשר למדינה נושאת עם”

יגאל אלון – חינוך להומאניות בעיתות מלחמה

The History Teacher

Trying to protect his students’ innocence, he told them the Ice Age was really just the Chilly Age, a period of a million years when everyone had to wear sweaters. And the Stone Age became the Gravel Age, named after the long driveways of the time. The Spanish Inquisition was nothing more than an outbreak of questions such as “How far is it from here to Madrid?” “What do you call the matador’s hat?” The War of the Roses took place in a garden, and the Enola Gay dropped one tiny atom on Japan. The children would leave his classroom for the playground to torment the weak and the smart, mussing up their hair and breaking their glasses, while he gathered up his notes and walked home past flower beds and white picket fences, wondering if they would believe that soldiers in the Boer War told long, rambling stories designed to make the enemy nod off.

Billy Collins

שימבורסקה:

אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַתְּקוּפָה, הַתְּקוּפָה הִיא פּוֹלִיטִית. 

כָּל הַמַּעֲשִׂים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים  אוֹ הַלֵּילִיִּים שֶׁלְּךָ, שֶׁלָּנוּ, שֶׁלָּכֶם הֵם מַעֲשִׂים פּוֹלִיטִיִּים. 

תִּרְצֶה אוֹ לֹא תִּרְצֶה, לַגֶּנִים שֶׁלְּךָ עָבָר פּוֹלִיטִי, לָעוֹר גָּוֶן פּוֹלִיטִי, לָעֵינַיִם הֶבֵּט פּוֹלִיטִי. 

כָּךְ אוֹ אַחֶרֶת לְכָל דְּבָרֶיךָ הִדְהוּד, לכָל שְׁתִיקוֹתֶיךָ הִשְׁתַּמְּעוּת פּוֹלִיטִיִּים. 

אַף בְּלֶכְתְּךָ בִּסְבַךְ הַיַּעַר אַתָּה צוֹעֵד צְעָדִים פּוֹלִיטִיִּים עַל קַרְקַע פּוֹלִיטִית. 

גַּם שִׁירִים לֹא פּוֹלִיטִיִּים הֵם פּוֹלִיטִיִּים, וּבַמְּרוֹמִים מֵאִיר יָרֵחַ, זֶה מִכְּבָר לֹא-יְרֵחִי. לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זוֹ הַשְּׁאֵלָה. אֵיזוֹ שְׁאֵלָה, חַבִּיבִּי. הָשֵׁב בַּהֲקַלָּה. שְׁאֵלָה פּוֹלִיטִית. 

אֵינְךָ חַיָּב לִהְיוֹת בֶּן-אֱנוֹשׁ כְּדֵי לִהְיוֹת בַּעַל מַשְׁמָעוּת פּוֹלִיטִית. דַּי בְּכָךְ שֶׁתִּהְיֶה נֵפְטְ גָּלְמִי, מִסְפּוֹא מְרֻכָּז, חֹמֶר גֶּלֶם מְמֻחְזָר

בסוף המלחמה תיגמר

מילים: מחמוד דרוויש

בסוף המלחמה תיגמר, המנהיגים ילחצו ידיים ומה שיישאר, הוא אמא זקנה אחת שמחכה לבן הלוחם שלה והרעיה ההיא שמחכה לבעל האהוב שלה וכל הילדים האלה שמחכים לאבא הגיבור שלהם. אני לא יודע מי מכר למי את המולדת של מי אבל ראיתי מי שילם את המחיר

מהשיר מגדלור של אלתרמן

​”עַל מַיִם רַבִּים, בִּנְתִיבֵי הַסְּפִינוֹת, צָהֹב וְלוֹהֵט הַמִּגְדָּל הַנָּטוּעַ. הוּא לֹא יֵרָתַע מִסּוּפוֹת מְשֻׁנּוֹת, הוּא לֹא יִתְכּוֹפֵף בִּפְנֵי רוּחַ.

​רַק עַיִן אַחַת לוֹ, גְּדוֹלָה וּפְקוּחָה, הַסּוֹרֶקֶת תְּהוֹמוֹת שֶׁל מָדוֹר וְשֶׁל מָוֶת, וְאוֹמֶרֶת: יֵשׁ דֶּרֶךְ! יֵשׁ אוֹר וּמְנוּחָה! גַּם אִם הַלַּיְלָה כָּבֵד כְּעוֹפֶרֶת.

כל שושנה/זלדה

“כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח, הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.

בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת צִפּוֹר סַפִּיריִת שֶׁשְּׁמָהּ ‘וְכִתְּתוּ’

וְנִדְמֶה כֹּה קָרוֹב אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה, כֹּה קָרוֹב נִיחוֹחָהּ,כֹּה קָרוֹב, שֶׁקֶט הֶעֱלִים, כֹּה קָרוֹב אוֹתוֹ אִי-קַח סִירָה וַחֲצֵה אֶת יַם הָאֵשׁ.”

“אני מאמין” / שאול טשרניחובסקי

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח;

שַׂחֲקִי כִּי בָּאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

[…]

יַאֲמִין גַּם בָּעָתִיד, אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,

אַךְ בּוֹא יָבוֹא, יִשְׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

אדם בחייו/ יהודה עמיחי

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ זְמַן לַכֹּל.

וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת, בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,

לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה. וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ

וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה עוֹשָׂה בְּשָׁנִים מְאוֹד.

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן. כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ, כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב וּכְשֶׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ.

מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו מְצֻמָּק וּמְלֵא עַצְמוֹ וּמָתוֹק, הֶעָלִים מִתְיַבְּשִׁים עַל הָאֲדָמָה, וְהָעֲנָפִים הָעֲרֻמִּים כְּבָר מַצְבִּיעִים אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל.

נקמה / טהא מוחמד עלי

לפעמים מתחשק לי להזמין לדו-קרב את האיש שרצח את אבי והרס את ביתי ושילח אותי עירום ועריה לכל הרוחות של עולם הבריות הצר.

שאם יהרגני ומצאתי מנוחה נכונה ואם אחסלהו מצאתי נקמה.

אבל…

אם יתגלה לי במהלך הדו-קרב שיש ליריבי אמא שממתינה לו או אבא שמניח את כף ימינו על כברת הלב בחזהו בכל פעם שהבן שלו מאחר אפילו רבע שעה מעבר למועד שובו –או אז לא אהרגהו אם הכנעתי אותו.

זאת ועוד… לא אחסלהו אם יתברר לי שיש לו אחים ואחיות שנוטים לו אהבה ומתגעגעים עליו בלי הרף; או שיש לו אישה הששה לקראתו וילדים שאינם אוהבים כשהוא נעדר ושמחים במתנות שלו או שיש לו

ידידים וקרובים שכנים ומכרים חברים לתא-המעצר שותפים לחדר בבית-החולים רעים לספסל-הלימודים – שמתעניינים במעשיו ומקפידים לומר לו שלום.

זאת ועוד… לא אחסלהו אם יתברר לי שיש לו אחים ואחיות שנוטים לו אהבה ומתגעגעים עליו בלי הרף; או שיש לו אישה הששה לקראתו וילדים שאינם אוהבים כשהוא נעדר ושמחים במתנות שלו או שיש לו

רק בזאת אסתפק: אעלים עין ממנו כשאתקל בו ברחוב ואשכנע את עצמי שהתעלמות, בפני עצמה, גם היא סוג של נקמה.

תפקיד החינם לנוכח אימת המלחמה – צבי לם

המלחמה היא עניין טוטלי. החדר לכל תא של רקמת החיים החברתיים ומשתלט על כל ממד בהווייתו של היחיד. המלחמה גורפת עמה הכול ועם הכול – גם את החינוך. שלא כמו מוסדות אחרים בחברה, של היגרפותם עם המלחמה נועד תפקיד של ריכוז כל הכול למען ניצחון בה, אין להיגרפותו של החינוך עם המלחמה תפקיד ישיר ומיידי העשוי להשפיע על תוצאותיה של המלחמה המתחוללת. משמעות היגרפותו של החינוך עם המלחמה עשוי להתגלות במלחמות הבאות, שבהן עתידים להילחם אלה הנתונים היום להשפעתו. אם בשל היגרפותו מאבד החינוך את כיוונו וזונח את מטרותיו כדי לשרת את המלחמה המתחוללת הוא עלול להצטרף כלא יודעין וללא כוונה אל הגורמים המכשירים את התנאים לפרוץ המלחמה הבאה.

המלחמה המתחוללת, כמו המלחמה בשער שבני אדם חשים בבואה, היא גורם המשפיע במישרין על ההיקבעות אישיותם של הצעירים הגדלים באיום שהיא מטילה על הוויתם. בשעות אלה נתבע החינוך למלא תפקיד קורקטיבי למניעה, או למצער להמעטה של השפעות האיום הזה על התפתחותם של בני הדור הצעיר.

כל מעשה המכוון למילוי התפקיד הזה הוא בחזקת “עזרה ראשונה” ובתורה שכזה אין הוא טעון צידוק. אולם לחינוך נועד תפקיד קורקטיבי מקיף יותר מזה. מוטל עליו לא רק לחשוב פצעים אלא גם למנוע, ככל שניתן, מצבים המסכנים את קיומה של החברה ואת הווייתו התקינה של היחיד.  מצבים כאלה נוצרים מכוח גורמים המצוים בתוך החברה ובתוך תרבותה. תפקידו של החינוך בתורת מנגנון לתיקונו העצמי של החברה יכול להתמלא רק על ידי יצירת תנאים להתפתחותם של בנאדם לקראת בגרותת אינטלקטואלית, מוסרית וחברתית, שמכוחה יהיו מסוגלים לפקח על גורמי ההרס העצמי שבתוכם ובחברתם.