מטרות

1. להבין את משמעות “צלם אלוהים” באדם – כערך בסיסי של כבוד, חירות ואחריות מוסרית.
2. לבחון את הדרכים בהן הנאצים ניסו למחוק את צלם האדם – דה-הומניזציה, הרעבה, דיכוי והשפלה.
3. לזהות את ביטויי ההתנגדות המוסרית והרוחנית – כיצד אנשים שמרו על אנושיות גם במצבים קיצוניים של חוסר ברירה.
4. לעורר דיון ערכי ובחינה אישית – מהי משמעות רוח האדם והחירות הפנימית עבורנו כיום?

מהלך הפעילות

פתיחה

השואה הייתה אירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית, לא רק בשל היקף ההשמדה, אלא גם בשל הניסיון השיטתי למחוק את צלם האנוש של קורבנותיה. מעבר לרצח הפיזי, הנאצים ביקשו לשלול מהקורבנות את זהותם, את כבודם ואת כוחם לבחור. שיעור זה עוסק בשאלת רוח האדם – כיצד היא עמדה בניסיון ההשחתה? כיצד ניתן היה לשמר אותה בתנאים בלתי אפשריים? ומנגד, כיצד התמודדו קורבנות השואה עם המציאות שבה הישרדות הפכה למאבק יום-יומי, וכיצד במקומות של דיכוי, התעללות וניסיון למחוק את הזהות – צמחו רגעי התנגדות והקרבה.

חלק א’- צלם אלוהים באדם

מאז ומתמיד, האנושות חיפשה את הייחודיות שלה בתוך העולם. במסורת היהודית, המושג “צלם אלוהים” באדם מבטא את ערכו המוחלט של האדם, את חירותו ואת אחריותו המוסרית. אך האם ניתן למחוק את צלם האנוש? האם הוא קיים גם כאשר האדם נשלט, מושפל ומעונה? בחלק זה נבחן לעומק את משמעות המושג “צלם אלוהים” דרך קריאה בתנ”ך ושירה מודרנית, ונבחן כיצד האחריות האישית של האדם על מעשיו נשארת בעינה גם במציאות קיצונית.

נקרא מתוך ספר בראשית:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכׇל־הָאָרֶץ וּבְכׇל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ׃ וַיִּבְרָא אֱלֹהִים  אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׃”
(בראשית א, כו-כז)

“זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ׃
זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם׃”

נשאל:

• מהו משמעות צלם האלוהים באדם? מה ייחודו של בן האדם במעשה הבריאה?

נקרא את שירה של ויסלבה שימבורסקה “כף היד”.

ויסלבה שימבורסקה (2012-1923) הייתה משוררת, מסאית ומתרגמת פולנייה, שנחשבת לאחת היוצרות הבולטות של המאה ה-20. היא נולדה בפולין בין מלחמות העולם וחיה תחת הכיבוש הנאצי, מה שהשפיע על יצירתה, ועסקה בסוגיות של גורל, זהות ואנושיות.

כף היד / ויסלבה שימבורסקה
עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע עֲצָמוֹת,
שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה שְׁרִירִים,
קָרוֹב לְאַלְפַּיִם תָּאֵי עֲצַבִּים
יֵשׁ בְּכָל כָּרִית שֶׁל אֶצְבְּעוֹתֵינוּ הֶחָמֵשׁ.
הֲרֵי זֶה דַּי וְהוֹתֵר,
כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת ״מַיְן קַמְפְּף״
אוֹ אֶת ״פּוּ הַדֹּב״.

(תרגום: דוד וינפלד, מתוך רגע – מבחר שירים, הוצאת כרמל)

נשאל:

• כיצד ניתן לפרש את השימוש בכף היד כסמל לכוח הבחירה האנושי?
• מה המסר שמנסה השיר להעביר לגבי האחריות האישית של האדם על מעשיו?
• כיצד מתקשר השיר לדיון על “צלם אלוהים” באדם?

חלק ב’- הניסיון הנאצי

השואה לא הייתה רק רצח עם, אלא גם ניסיון למחוק את האנושיות עצמה. הנאצים שאפו להשפיל, לדכא ולערער כל תחושה של זהות וכבוד, במטרה להפוך את הקורבנות למספרים חסרי רצון וחיים. דרך תיאוריו של פרימו לוי, שחווה את מחנה הריכוז אושוויץ על בשרו, נראה כיצד נשברה המציאות כפי שהאסירים הכירו אותה, וכיצד נשחקו גבולות המוסר בתוך מציאות של הישרדות בלתי אפשרית.

נקרא מתוך “הזהו אדם”, פרימו לוי:

פרימו לוי היה סופר וכימאי יהודי-איטלקי, ניצול שואה, שנודע בזכות כתביו על חוויותיו במחנה הריכוז אושוויץ. ספרו “הזהו אדם”, שפורסם לראשונה בשנת 1947, הוא עדות אישית עוצמתית המתארת ​​את החיים במחנה המרכז מנקודת מבט של אסיר יהודי. ניתן לבחור קטעים ספציפיים שאותם נקרא עם החניכים.

מי שקורא (או כותב) כיום את דברי ימי הלאגר (מחנה ריכוז) ניכרת בו היטב הנטייה, הצורך אפילו, להפריד בין הטוב לרע, ולחזור, להבדיל, על תנועת היד של הנוצרי ביום הדין: כאן הצדיקים, שם הארורים. הצעירים דורשים בעיקר בהירות, את החתך הנקי; הואיל ונסיונם בעולם זעום, דוּ-משמעות אינה חביבה עליהם. בעצם, הציפייה שלהם משעתקת בדייקנות את הציפייה של החדשים שזה מקרוב באו אל הלאגר, צעירים או לא צעירים: כולם, להוציא מי שכבר התנסה בחוויה זהה, ציפו למצוא עולם מחריד, אבל שאפשר לרדת לפשרו, תואם לאותו דגם פשוט שאנו נושאים בתוכנו משכבר הימים: ‘אנו’ בפנים והאויב בחוץ, מופרדים זה מזה בגבול חד, גיאוגרפי. ולעומת זה, היתה הכניסה למחנה מהלומה, בגלל ההפתעה שנשאה עמה. העולם שהרגשת כי אתה נזרק לתוכו היה אמנם מחריד, אבל יחד עם זאת לא מובן: הוא לא תאם שום דגם: האויב היה מסביב אבל גם בפנים, ה’אנחנו’ איבד את גבולותיו; היריבים לא היו שונים; לא הבחנת בגבול אחד אלא בגבולות רבים ומבולבלים, עד אינספור אולי […] נכנסת למקום בתקווה לגלות, לפחות, אחדות משותפת עם אחיך לצרה, אבל, למעט מקרים מיוחדים, בעלי הברית המקווים לא נמצאו; כנגד זה, היו אלף יחידות חתומות שהתנהל ביניהן מאבק נואש, נסתר וממושך. תגלית מפתיעה זו נחשפה כבר בשעות השבי הראשונות, לעתים קרובות בצורה ישירה של אלימות מרוכזת מידי מי שקיווית למצוא בהם את בעלי בריתך העתידיים; היא היתה כה קשה עד כדי התמוטטות לאלתר של יכולת העמידה. לרבים היתה תגלית זו קטלנית, בעקיפין או גם ישירות: קשה להתגונן מפני מכה שאינך מוכן לה.

נשאל:

• למה הציפייה למצוא גבול ברור בין “טובים” ל”רעים” התנפצה מיד עם הכניסה למחנה?
• כיצד חוסר היכולת להבחין בין אויב לידיד ערער את תפיסת המציאות של האסירים?

אנחנו במיטות, מביטים איש ברעהו, משום שכולנו מרגישים שהצלילים הללו אינם אלא צלילי השטן. […] הם נחרטו עמוק בזיכרוננו ויהיו הדבר האחרון שנשכח. הצלילים הללו הם ביטוי מוחשי לשיגעון הגיאומטרי של המחנה. והם גם מבטאים את ההחלטה הנחושה של אדוני גורלנו לאבד את צלמנו האנושי כדי להרוג אותנו אחר-כך לשיעורין […] במצעד היציאה מהמחנה ובמצעד השיבה צופים תמיד חיילי האס.אס. מי יכול למנוע מהם להתבונן במחזה הזה פרי יצירתם? אנשים שנשמתם ניטלה מהם מחוללים, קבוצות קבוצות, בדרך אל הערפל ובשובם ממנו. האם אין זו ראָיָה נחרצת לניצחונם? […] למדנו שהאישיות שלנו שברירית מאוד והיא קרובה לעברי פי הפחת הרבה יותר משקרוב אליה הגוף. אבות אבותינו היו מיטיבים עמנו אילו במקום לומר – ‘כי עפר אתה ואל עפר תשוב’, היו מתרים על הסכנה הגדולה יותר האורבת לנו, היא אבדן צלם האנוש. אילו יכלה לצאת מתוך המחנה בשורה אל האנשים החופשיים – זו היתה צריכה להיות לשונה: שימרו מכל משמר שלא יארע בבתיכם מה שנכפה עלינו כאן.
אולם, אין אלו פני הדברים במחנה. כאן המאבק להישרד הוא מאבק ללא רחמים, משום שכל אחד הוא בודד, וכבר עבר את קצה גבול הייאוש, הוא כבר לוחם באכזריות חייתית.

נשאל:

• כיצד הצלילים והסדר ה”גיאומטרי” במחנה משקפים את הניסיון לשלול מהאסירים את צלם האנוש?
• מהי מטרת הנאציזם המשתקפת מחיי המחנה?
• מדוע פרימו לוי רואה באובדן האישיות סכנה גדולה יותר מהמוות הפיזי?

אני זוכר בשמץ של הקלה שניסיתי פעם אחת לעודד (ברגע שחשתי מעודד) איטלקי בן שמונה-עשרה, שעתה זה הגיע והתלבט ביאוש בלי גבול של הימים הראשונים במחנה: שכחתי מה אמרתי לו, בוודאי מילות תקווה, אולי איזה שקר שכוחו יפה ל’חדש’ ונאמר מכוח סמכותן של עשרים וחמש שנותיי ושלושת חודשי הוותק שלי; מכל מקום, הענקתי לו שי של תשומת לב רגעית. אבל באי-נחת זוכר אני גם, שלעתים תכופות הרבה יותר משכתי בכתפי בקוצר רוח לנוכח בקשות אחרות, ודווקא כשהייתי במחנה מזה כמעט שנה וצברתי מכסה נאה של ניסיון: הפנמתי אפוא ביסודיות את הכלל הראשון של המקום, כלומר: ראשית כל עליך לשמור על עצמך.
אולם, אין אלו פני הדברים במחנה. כאן המאבק להישרד הוא מאבק ללא רחמים, משום שכל אחד הוא בודד, וכבר עבר את קצה גבול הייאוש, הוא כבר לוחם באכזריות חייתית. אם נול אכטצן יתמוטט, לא יימצא אדם שיושיט לו יד לעזרה. אדרבא, תמיד יימצא מישהו שיחסל אותו בשקט, משום שאיש אינו מעוניין שעוד מוזלמן אחד ישרך את רגליו יום-יום לעבודה. ואם בהתחכמות ובסבלנות, שיש בם מן הנס, ימצא מישהו תחבולה להתחמק מעבודה קשה; ואם יצליח להוסיף לעצמו בעָרמה נסתרת כמה גרמים של לחם, ישמור מכל משמר את סודו. הוא, ואך הוא, יהנה מן ההישג שהשיג.

נשאל:

• כיצד תנאי ההישרדות הקשים הובילו אנשים לאכזריות כלפי אחרים?
• האם שמירה על עצמך במחנה, גם במחיר פגיעה באחרים, שוללת את צלם האנוש? מדוע?

פועל בעל אזרחות איטלקית נתן לי פרוסת לחם ואת שארית קצבת המזון שלו במשך ששה חודשים. הוא נתן לי וסט שלו, מלא בטלאים. הוא כתב עבורי גלויה ושלח לאיטליה, וגם הביא לי את התשובה. עבור כל זה הוא לא ביקש וגם לא קיבל שום תמורה, כיוון שהיה איש טוב ופשוט שלא סבר שעושים טוב על מנת לקבל דבר מה בתמורה. […] אני מאמין באמת ובתמים שבזכותו של לורנצו אני חי היום. ולא כל כך בזכות העזרה החומרית שנתן לי, כמו העובדה שנוכחותו הזכירה לי באופן קבוע, בפשטות ובטבעיות של טוב לבו, שעדיין קיים עולם טוב שם בחוץ, מחוץ לעולם שלנו. משהו ומישהו שהם עדיין שלמים וטובים, לא מושחת, לא פראי ומנוכר לשנאה ולטרור. משהו קשה להגדרה, אפשרות רחוקה לטוב, אך שלמענה שווה לשרוד. […] אך לורנצו היה אדם. אנושיותו היתה טהורה ולא מושחתת. הוא עמד מחוץ לעולם הזה שכולו רוע. הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם.

נשאל:

• מהי חשיבות המעשה של לורנצו בתוך המחנה?
• למה התנהגותו של לורנצו מזכירה לפרימו את האנושיות של עצמו?

חלק ג’- ההתנגדות

למרות הדיכוי האכזרי, היו אנשים שמצאו את הכוח לשמור על אנושיותם – דרך נתינה, סולידריות, דת, תרבות, ואפילו מאבק פיזי. חלקם שמרו על צלם האנוש באמצעות מעשים קטנים של חסד, כמו לורנצו שעזר לפרימו לוי, וחלקם נלחמו בשלטון הנאצי בדרכים שונות. בחלק זה נעמיק בשאלה: מה מאפשר לאדם להתנגד, גם כאשר כל העולם סביבו מתמוטט?

נקרא את דבריו של יצחק בן-אהרון:

יצחק בן אהרון (1906–2006)  היה מדינאי ואיש ציבור ישראלי, שנפל בשבי הנאצים במלחמת העולם השנייה. חוויותיו במחנות השבויים עיצבו את תפיסתו על טבע האדם, ומוסר, כיהן כחבר כנסת מטעם מפא”י, כשר התחבורה, כמזכ”ל ההסתדרות וכאחד המנהיגים הבולטים של תנועת העבודה בישראל.

מתוך “בשבי הנאצי” / יצחק בן אהרון
שנים ארוכות, שלא מן העולם הזה, בשבי הנאצים. מוזר, אינני זוכר את העוני והרעב. אני זוכר בחריפות בצבעים עזים, את החברים, את הציבור – ציבורים גדולים – לעיתים עשרות ולעיתים אלפים רעבים. האם הייתי כמוהם – בצורה ובדמות? נאמר, שהרעב לפת לחם והצמאון לטיפת מים מוציאים אדם מאיזונו, והרשות נתונה – מי לקדושה ומי לטומאה. יש ויפרוס מפיתו, כאשר תגיע לידיו, פירורים לחברו, ויש שילסטם [ישדוד] חברו מפתו. ראיתי ושריתי עם עצמי ועם חברי ופיקודי במבחן צולב זה של האנושי. קדוש נתעלה ונבל נתרפש, מאותה קליפת אנוש ומתוך אותה מציאות בוערת. מאז לא נתקבלה עוד עלי התורה על טבע האדם, על נסיבתיות כפויה, נעדרת ברירה. ראיתי, מיששתי, נוכחתי לדעת של מן הסך-הכל של הנוסחא הכימית והפיסיולוגית-גנטית של האדם – מתנסח האדם. הוא יצר את האלוהים ואת השטן מתוך קטבי ישותו והוויתו. האדם עשוי בהחלט גם להשגת הבלתי-אפשרי. יש בכוחו לחולל ניסים – אין להצדיק עליו את הדין על שפל כניעתו והתאפסותו.

נשאל:

• כיצד מתאר בן אהרון את הפער בין מי ששמר על מוסריות לבין מי שנפל להתנהגות חייתית?
• האם הבחירה בטוב אפשרית לכל אדם, גם במצבים של רעב, פחד וחוסר ודאות?
• מה אנחנו מבינים מדבריו של בן אהרון על צלם האלוהים שבאדם?
  

נקרא את שירו של חיים גורי:

חיים גורי היה משורר, סופר ולוחם ישראלי, שירו “התנגד מי ש…” מציג את מגוון הדרכים בהן שמרו הנרדפים על צלם האדם – דרך לחימה, חמלה והחזקת הזהות היהודית.

התנגד מי שהבריח כיכר לחם.
התנגד מי שלימד בחשאי.
התנגד מי שכתב והפיץ עלון מחתרתי, שהזהיר וקרע אשליות.
התנגד מי שהגניב ספר תורה.
התנגד מי שזייף תעודות “אריות”, שהעניקו חיים.
התנגד מי שהבריח נרדפים מארץ לארץ.
התנגד מי שכתב את הקורות וטמן בחול.
התנגד מי שהושיט יד לעזרה לראוי לה ממנו.
התנגד מי שאמר מילים שקרבו את קצו.
התנגד מי שקם בידיים ריקות על הורגיו.
התנגד מי שקישר בין הנצורים והבריח הוראות ומספר כלי נשק.
התנגד מי ששרד.
התנגד מי שלחם עם נשק ביד ברחובה של עיר, בהרים וביער.
התנגד מי שהתקומם במחנות המוות.
התנגד מי שמרד בגטאות, בין קירות נופלים, במרד הנואש ביותר, שידע האדם המורד מעודו.

נשאל:

• איך הדוגמאות של חיים גורי מבטאות שמירה על צלם האדם, ולמה הן משקפות התנגדות לנאצים?
• מה הם המרכיבים בנפש ובמציאות שמאפשרים לאדם להתנגד גם במציאות כל-כך קיצונית?
• האם גם היום יש מאבק לשמור על צלמו של האדם? איפה המאבק הזה מתקיים?

סיכום:

השיעור עסק באחת השאלות הקיומיות הגדולות ביותר: האם ניתן לשמור על צלם האדם כאשר הכול נלקח ממנו?

פתחנו בדיון על משמעות צלם אלוהים, ועל האחריות האישית של האדם לבחור בין טוב לרע. לאחר מכן בחנו את הדרכים בהן הנאצים ניסו למחוק את האנושיות, דרך סיפורי מחנות הריכוז של פרימו לוי. לבסוף נחשפנו לסיפורי התנגדות רוחנית ומוסרית, שבהם אנשים הצליחו לשמור על צלם האדם גם במציאות בלתי אפשרית.

השואה היא תמרור אזהרה על מה שקורה כאשר נשללת מאדם זהותו וכבודו, אך היא גם עדות לכוחם של אנשים לשמור על צלם האנוש גם בתנאים קיצוניים. ההתנגדות לנאצים לא הייתה רק התנגדות פיזית – היא הייתה גם שמירה על ערכים, עזרה הדדית, הבעת חמלה ואחיזה בזהות האישית.

השאלה החשובה ביותר היא: כיצד כל זה רלוונטי לעולם שלנו? האם גם כיום יש מאבק לשמור על צלם האדם? באילו מצבים נדרשת מאיתנו התנגדות מוסרית? אלה הם הלקחים שיש ללמוד מהעבר, כדי לשמור על עולם מוסרי וצודק יותר.

לכל מערכי הימים הלאומיים