חינוך לשותפות יהודית-ערבית דרך חיזוק הקול המתון וההומניסטי של יהודים וערבים.
הכרות עם תפיסות ועמדות של ערבים/פלסטינים אזרחי ישראל.
מנהיגות אחראית
צפו יחד בסרטון של ח״כ בני גנץ, אשר יצא לאחר מספר אירועים שלחשדנותואףאלימות כלפי ערביםבישראל:
פתחו דיון קצר עם הקבוצה:
למה לדעתכם בני גנץ הוציא את ההצהרה בזמן הזה?
מהו תפקיד מוסדות הביטחון של המדינה ולמה גנץ רואה לנכון להדגיש זאת?
מה משמעותה וחשיבותה של הצהרה כזאת מחבר בממשלה? האם זה משנה את תפיסתכם כלפי האוכלוסיה הערבית בישראל?
הערה למדריכ.ה / מורה:
השתמשו במומנטום שנוצר להעלות את הנקודה שהפחדים והחששות עולים כאשר אין הכירות ואמון בין הקבוצות, וכמה חשוב ללמוד ולהכיר את האוכלוסיה הערבית בישראל (ובאיזור) ולנסות להבין את המורכבות של האוכלוסיות הללו ולבנות פה עתיד טוב יותר לכולם.
יישור קו – מי הם הערבים/פלסטינים אזרחי ישראל:
מפגש של החניכים עם ערבים:
חלק מהחניכים לא יודעים להגיד איפה עובר הגבול ומי נחשב במדינת ישראל ומי לא.
מקריאים משפטים על חיים משותפים. אחרי כל שאלה מתפצלים לפי התשובה (כן או לא).
בשאלה הבאה מי שלא שמע/ראה/פגש/הכיר חוזר לעמוד במיקום המקורי, כל מי שכן שמע/ראה/פגש/הכיר נשאר לעמוד בגוש. המטרה היא שהגוש יקטן ויקטן.
כל מי ששמע פעם ערבית שיעמוד שם
כל מי שראה פעם בחור.ה ערבי.ה שיעבור לשם
כל מי שפגש פעם בחור.ה ערבי.ה שיעמוד שם
כל מי שהכיר באופן אישי בחור.ה ערבי.ה פעם שיעמוד שם
כל מי ששוחח בטלפון עם בחור.ה ערבי.ה
כל מי ששוחח שיחה שטחית עם בחור.ה ערבי.ה שיעמוד שם
כל מי ששוחח שיחה משמעותית עם בחור.ה ערבי.ה שיעמוד פה
כל מי שהיה שותף ליצירה משותפת/ עשייה משותפת עם בחור.ה ערבי.ה שיעמוד פה
כל מי שהיה בקבוצה כלשהי עם בחור.ה ערבי.ה
כל מי שיצא לבילוי עם ערבי שיעמוד פה
שייכות הערים/פלסטינים הישראלים לזהות הישראלית וחברה הישראלית:
קטע מתוך הסרט “לא פה לא שם”:
הסרט הזה הוא הצצה לדילמה של צעירים ערבים המגיעים לערבים המעורבות (במקרה של הסרט ליפו) ועוברים תהליך של חילון וגם מרד במוסכמות השמרניות המקובלות בחברה הערבית מחוץ לערים הגדולות.
שאלות לדיון:
בעד מי אתם? בעד הגבר או בעד האישה?
עם מי אתם יותר מזדהים?
מדוע לדעתכם צעירים ערבים ילידי שנות ה-80 וה-90 מאמצים בהמוניהם את הזהות הפלסטינית?
מה נותנת הזהות הפלסטינית לצעיר ערבי-ישראלי משכיל, עם תפיסות ליברליות? מה האתגר שהיא מציבה לישראלים?
תגובת המנהיגות:
צפייה משותפת בקטע של איימן עודה בכנסת:
ראיון עם מנסור עבאס, המוביל בעקביות קו של מתינות ושותפות יהודית-ערבית, לנוכח ההזדהות המסיבית של הציבור הערבי בישראל עם המדינה (70%, שיא של כל הזמנים):
חניכים רבים ואזרחים רבים נוטים לחשוב שזה לא מייצג. ולכן חשוב גם לשלב סטטיסטיקה.
סקר חדש: 80% מערביי ישראל הביעו התנגדות למתקפת הפתע שביצע חמאס ביום שבת בעוטף עזה והסביבה, שבה נרצחו כ-1,000 אזרחים ונהרגו מאות מאנשי כוחות הביטחון. מתוך 20 האחוזים הנותרים, 5% הביעו תמיכה בתקיפה והיתר סירבו להשיב.
הסקר המקיף ביותר בקרב הציבור הערבי בישראל, שנערך לאחר פרוץ המלחמה על ידי החוקר נמרוד ניר ממכון אגם והאוניברסיטה העברית יחד עם חוקרים מאוניברסיטאות נוספות חושף כאמור כי רוב הציבור הערבי בארץ מתנגד למתקפת הפתע של חמאס. לצד זאת, מתוך כלל המשיבים, 75% הצהירו על מוכנות להתנדב ולסייע לאזרחים שנפגעו במתקפה.
הממצאים הללו מלמדים על נקודת מפנה בעמדות הציבור הערבי, שבסבבי הלחימה הקודמים הביע תמיכה וסולידריות עם הצד הפלסטיני, וכיום מתנגד לתוקפנות של חמאס. 66% מערביי ישראל תומכים בזכותה של המדינה להגן על עצמה מפני מתקפת חמאס, ו-85% מהמשיבים מתנגדים לחטיפתם של אזרחים.
סיכום – קריאה משותפת של אמיר פח’ורי:
אמיר פחורי 11.10.2023 יום 5 למלחמה
אכתוב בעוד שיש קצת אוויר בריאות ורגע לפני שהאוויר הזה יצא שוב מהריאות.
****
רצח והריגה של חפים מפשע הוא פשע מלחמה נתעב. הפרה של האיסור המש פטי והאתי הבסיסי לפיו אין לפגוע במכוון באלה שאינם חלק מהמאמץ המלחמתי. רצח והריגה של משפחות וכלל הזוועות שמתגלות לעינינו הם תועבה מוסרית ולא רק פשע מלחמה, התקפה ישירה על צלם אנוש. את האמירה הזו צריך לכתוב ולהגיד בקול רם, ברור, בוטח וצלול. שום הקשר (הוצעו עד כה: אפרטהייד, כליאה המונית, מרד עבדים, כיבוש, קולנילאיזם התיישבותי ובכלל פשעי מלחמה) לא הצדיק ולא יצדיק רצח אכזרי המוני וחסר הבחנה. התקפה של ממש על המוסר האנושי ועל צלם אנוש. נקודה.
****
על בני האומה הערבית הפלסטינית להגיד זאת בגלל השיוך הלאומי הערבי הפלסטיני שלהם, ולא למרות השיוך הזה. על בני האומה הערבית פלסטינית להגיד זאת בגלל עניינם הצודק בחירות, כבוד ועצמאות, ולא למרות עניין זה.
****
המוסר האנושי אינו ניתן לחלוקה. להתנגדות לטבח שהתרחש ביום שבת השחורה צריכה להתלוות התנגדות נחרצת לא פחות לפשעים המבוצעים והמתוכננים להתבצע ברצועת עזה (“בעזה אין חשמל – סוףסוף” אמר עיתונאי בכיר), וכן לפשעים שבוצעו שם כנגד העם הפלסטיני. אי אפשר לאחוז במוסר האנושי בצד אחד ולהכות בו ביד השנייה.
***
התעלמות מההקשר של האלימות הוא לא רק חוסר מוסריות, אלא ובעיקר חוסר תובנה פוליטית, שכן הוא לא יאפשר לנו לפתח פוליטיקה שתמנע אלימות נוספת בעתיד. הוא לא יאפשר לנו להתמודד עם האלימות ולהחליף אותה בפוליטיקה (במובן הרחב של המלה) של דיבור והתפייסות.
****
קץ הדמים, קץ מלחמת ה100 שנים – הוא בכינון שלום, פיוס וצדק בין העמים – זהו כמעט כלל אוניברסלי (לא מעניין עכשיו באיזה מתכונת). מי שלא מושקע בכך, כל אחד/ת לפי יכולתו ובהתאם למיקומו, מי שלא הופך זאת לחלק מסדר יומו, תורם במחדל להמשך אורגיית הדמים. אי אפשר עוד להתעלם או לנסות “לחיות עם הסכסוך”.
****
הערבים הפלסטינים באזרחות הישראלית מגלים אחריות, תובנה פוליטית, אתיקה והבנה אנושית ופוליטית מורכבת ואף מופלאה – כצפוי ממיקומם הייחודי (תקראו ו/או תקשיבו לאיימן עודה, חנין מג’אדלה, סאמר סוויד, ראיף זריק, מרזוק חלבי, ת’אבת אבו ראס ועוד רבים ונוספים). אל להם להסתפק בכך. הם, באמצעות מנהיגיהם, צריכים לחתור לתפקיד אקטיבי יותר בהצבת חזון של פיוס, שלום וצדק בין שני העמים ושכנוע שני העמים שהוא אפשרי. עליהם לחתור להובלה ברגעי אופל אלה כדי להציל את שני העמים – מתוך אחריות מוסרית, חובה אזרחית והבנה דו-לאומית מורכבת למקום הזה.
***
המיזמים המשותפים הדו-לאומיים בתוך האזרחות הישראלית העולים ופורחים בשעות אלה הם קרן אור, דוגמה, מופת ואוויר לנשימה. הם יציר והמשך לחברה האזרחית המשותפת ואיי השותפות והשפיות. הם בבחינת הצצה לאחד העתידות האפשריים כאן, והיחיד שהוא בר-קיימא. יש להרחיב אותם ולהפוך אותם למגדלור המאיר על כל המולדת ועל כל האזור. מי שעדיין לא מושקע בהם – זהו הזמן.
****
אם וככל שנשרוד את הקטסטרופה וישאר מקום לפוליטיקה ביום שאחרי, יהיה מאבק על איך להבין את הקטסטרופה ומה להסיק ממנה. שנאה ואלימות, המשך האפרטהייד והעמקתו כמו גם גירוש יקבלו רוח גבית. פתרון הג’ינוסייד יונח אף הוא על השולחן (כל גשרי איילון לשני הכיוונים עם שלטים “להשמיד את עזה”). רק חזון של שותפות לאומית ואנושית על בסיס שותפות גורל וצדק לכולם יוכלו להדוף אותם. זו מעולם לא הייתה מסקנה אינטואטיבית לא כאן ולא בשום מקום בעולם. על קהילת הצדק, השלום והפיוס להסביר ולשכנע ובעיקר לממש זאת הלכה למעשה תוך כדי גילוי הבנה ואמפתיה לפחדים, הכעסים והתסכולים כמו גם תוך התמודדות רצינית איתם – זה תמיד היה נכון, וזה יהיה נכון ודחוף יותר מתמיד ביום שאחרי.
מחלקת החינוך של האגודה לזכויות האזרח פועלת מתוך אמונה באנשי ונשות חינוך וביכולתם לקדם שינוי חברתי. כחלק מארגון זכויות האדם הגדול והוותיק בישראל, צברנו ניסיון ארוך שנים בפיתוח חומרים פדגוגיים, בליווי תהליכים ובהכשרת צוותים חינוכיים בתחומים של חינוך לדמוקרטיה, לזכויות אדם ולמאבק בגזענות. ההכשרות שלנו לנשות ואנשי חינוך כוללות דיון בזהות האישית והמקצועית של המורה ותפקידו/ה בחברה, הקניית ידע תיאורטי ובירור מושגי, עיסוק בהקשרים חברתיים ופוליטיים בחינוך, וכן תרגול ויישום של אסטרטגיות חינוכיות וכלים פדגוגיים בהם ניתן לעשות שימוש בכיתה לקידום תרבות דמוקרטית ויצירת מרחב כיתתי ובית ספרי שוויוני ומכיל לכולם.
המשתתפים מקבלים שלושה פתקים ריקים. על כל אחד מהם בנפרד הם כותבים ‘סמל או מקום שבו יהודים וערבים נפגשים’. אם רוצים להדגים – אפשר להגיד ‘חומוסיה’ או ‘בית חולים’.
אחר כך משחקים ‘פתקיות’: מתחלקים לצמדים, בכל פעם אחד מן הצמד שולף פתק וצריך לתאר אותו מבלי להשתמש במילה שכתובה על הפתק. חברו לצמד צריך לנחש במהירות מה רשום על הפתק. במידה והצליח – עוברים לפתק הבא. המטרה של כל צמד – לנחש כמה שיותר פתקים במסגרת זמן של 45 שניות בלבד (חשוב למדוד). בסוף המשחק אפשר לדבר בקצרה על מה שעלה
שאלות לדיון
מה מאפיין את המקומות שנכתבו במשחק?
איפה אין מפגש בין יהודים וערבים, ומה זה משקף?
2. סרטון: ספוקן נוער על יהודים וערבים
מקרינים את הסרטון ואחריו שואלים, מה התחושות שהשיר עורר:
3. קירות מדברים
תולים על הקיר משפטים מתוךהמאמרשל אמיר פאח’ורי ומירון רפפורט שעוסק בצורך לקדם שותפות יהודית ערבית.
הגיע זמן למסגר את הפוליטיקה הישראלית על פי קווים רעיוניים חדשים: לא עוד ימין ושמאל, גם לא ליברלי מול שמרני או דתי מול חילוני – אלא זרם השותפות, שהפרקטיקה שלו היא שוויון בין האזרחים היהודים והערבים ושותפות פוליטית ביניהם
הדרך היחידה למשטר דמוקרטי של ממש בישראל ולשלום במרחב המסוכסך הזה עוברת דרך אזרחות שוויונית בין ערבים ליהודים
בין מפלגות השמאל-מרכז, אין מחלוקת אמיתית על שאלת האזרחות השוויונית והצורך בשותפות מסוג כלשהו עם הצד השני
מחנה המרכז הלאומי, המיוצג היום בעיקר על ידי כחול-לבן, עשוי להימשך אל רעיון השותפות בין יהודים לערבים. זה קורה כבר עכשיו. רק לפני חצי שנה דיבר גנץ על “יהודים ולא יהודים”. היום הוא פונה אל “הערבים אזרחי ישראל”
המאגרים האלקטורליים של זרם העליונות היהודית קטנים יותר. שיעור ההצבעה בקרב חובשי הכיפות והחרדים הוא כבר כיום 85%, ואין להם הרבה לאן לעלות
השותפות האזרחית בארץ צריכה להיות בין שני קולקטיבים לאומיים גאים – פלסטינים וציונים – שותפות שאינה מטשטשת את זהותם המובחנת של שני העמים
ישראלים רבים מבינים היום שבישראל חיים שני לאומים. זו המציאות. אם זרם השותפות יידע לחבר את השיח הפוליטי שלו למציאות הזאת, הוא עשוי למצוא תומכים במקומות שהיום נראים רחוקים – כמו הציבור המסורתי-מזרחי, ציבור יוצאי בריה”מ לשעבר וגם הציבור הדתי.
השותפות בין יהודים לערבים צריכה להיות בין כל מי שחי בין הירדן לים. הגבולות לא באמת קיימים מבחינה דמוגרפית, כלכלית ורגשית.
השותפות האזרחית בין יהודים וערבים יכולה ליצור זהות פוליטית חדשה, הנשענת על הרגשות הלאומיים בשני הצדדים. לא ביטול הלאומיות, אלא שני לאומים הגאים בלאומיות שלהם, ורוצים לממש אותה על ידי יחסי שותפות ועמיתוּת עם הלאום השכן.
מחלקים כלי כתיבה, ומנחים את המשתתפים להסתובב בחדר, ולרשום אסוציאציות, תחושות ומחשבות שעולות מהקריאה. אחרי שהדפים מתמלאים, מתיישבים לשיחה. מבקשים מכמה נציגים להציף את מה שנכתב על הדפים.
שאלות לדיון:
איזה תחושות עלו לכם?
מה מאתגר את השותפות הזו ביומיום?
איפה היא כבר קיימת במציאות?
4. סקאלת השותפות
כדי להבין טוב יותר את המושג שותפות יהודית-ערבית, אנחנו צריכים להכיר את השדה שבו השותפות הזו היא חוויה יומיומית. נפגוש עכשיו 12 זירות וארגונים שמתאפיינים בשותפות ומפגש יהודי-ערבי – בין אם בחזון ובין אם למעשה.
מחלקים את הקבוצה לצמדים. כל צמד מקבל ארגון או מסגרת, וצריך לענות על 4 שאלות אחרי צפייה או קריאה בתוכן. אחרי שעונים על 4 השאלות, עוברים למיפוי משותף.
מניחים על הרצפה מערכת צירים גדולה. מומלץ לשרטט אותה על פלקט גדול, או להשתמש במסקינטייפ לבן בשביל לבנות אותה. כל זוג בתורו צריך להסביר בקצרה את הארגון\מסגרת שקיבל, ולהחליט בפני כולם, איפה הוא ממקם אותו על מערכת הצירים. חשוב להדפיס מראש את סמלי המסגרות, ולהדביק על פקק של בקבוק.
למדריכ\ה, הסבר על מערכת הצירים:הציר האנכי הוא סקאלה של אופי המפגש – בין מאבק פוליטי לחיים ביחד. חיים ביחד (חיים משותפים במונח היותר מקצועי) הם זירות ומסגרות שבהם יהודים וערבים חולקים מימד אחד או יותר באזרחות ובחיי היומיום שלהם – בין אם זה בית ספר, בית חולים, מעגלי שיח, וכו’. בחלק מהמקומות, חיים ביחד קורים מעצמם, בלי חזון מכוון. מאבק פוליטי מתקיים במסגרות שבהן יהודים וערבים נאבקים יחד על סדר יום משותף, בין אם כמאבק כללי רחב, ובין אם בסוגייה ספציפית כלשהי. חלק מהזירות והארגונים משלבים בין חיים ביחד ובין מאבק פוליטי. הציר האופקי הוא סקאלה שמתארת את אופי היחסים בין יהודים לערבים – האם אלה יחסים שחותרים ליחסי שוויון וביטול יחסי כוח, או אלה יחסים שבהם יש מפגש משותף, אבל משתמרים יחסי הכוח. השאלה מי המנהל\ת של המסגרת, מסייעת לא פעם להבחין ביחסי הכוחות.
מערכת הביטחון דורשת לשמור על שלטון החוק. אחריהפיגוע הקשהבעלי שבו נרצחו ארבעה ישראלים, ויציאתם של מאות פורעי חוק להטיל אימה על כפר פלסטיני סמוך, ראשי מערכת הביטחון קוראים לילד בשמו: טרור לאומני. ההיקף הגדול של הפוגרומים, הפיכתם לדפוס לגיטימי חוזר, והגיבוי שהם מקבלים מן הממשלה, מבטאים תפנית ביחס של השלטון לאלימות המתנחלים.
בעוד ראש הממשלהיוצר סימטריהבין הפגנות בקפלן לאלימות מתנחלים, השר לביטחון לאומיקוראלהפרת חוק המונית ביהודה ושומרון, ושר האוצר הופך את היוצרותורואהבמתנחלים אלימים קורבנות.
ראשי מערכת הביטחון חשו מחוייבים לשחרר הצהרה יוצאת דופן בגנות הטרור היהודי המשתולל. הרמטכ”ל לשעבר חה”כ גדי איזנקוט טען כי ההצהרהמעידה על מצוקהלנוכח פעולתם של שרים בממשלה נגד צה”ל:
הרמטכ״ל, רא״ל הרצי הלוי, ראש השב״כ, רונן בר ומפכ״ל המשטרה, רב-ניצב קובי שבתאי:
"בימים האחרונים מתבצעות בשטחי יהודה ושומרון תקיפות אלימות של אזרחים ישראלים נגד פלסטינים חפים מפשע. המתקפות הללו נוגדות כל ערך מוסרי ויהודי והן גם טרור לאומני לכל דבר, ואנו מחויבים להילחם בהן >>
“אני מייצג את מדינת ישראל. אני לא צריך לייצג את המדינה בזה שאני שר את ההמנון. אני לא זמר. אני מכבד את ההמנון, נותן את כל כולי לנבחרת. אני תורם למדינה הזו המון, עושה שירות טוב למדינה. אם אני לא שר את ההמנון, זה לא יקבע כמה אני נותן לנבחרת. יש משפטים בהמנון שבתור בנאדם לא יהודי, אני לא יכול לשיר אותם. אין לי חלילה משהו נגד המדינה”
ביברס נאתכו, קפטן הנבחרת הבוגרת לשעבר,בתגובהלביקורת, 2018
נבחרת ישראל עד גיל 20 העפילה לשלב חצי הגמר לנבחרות עד גיל 20, כשהיא גוברת על נבחרת ברזיל, אלופת דרום אמריקה המכהנת, ואומת הכדורגל הגדולה ביותר. היה כבר מי שהכתיר את הניצחון על ברזילכהישג הגדול ביותרשל נבחרת ישראל בתולדותיה. שניים משלושת השערים בניצחון על ברזיל נכבשו על ידי שחקנים ערבים, ח’לאילה ושיבלי. המונדיאליטוההיסטוריבארגנטינה מצמיח גיבורים מקומיים, שחקנים יהודים וערבים. בעשור האחרון נבחרת ישראל היא סמל לשותפות יהודית-ערבית. אבל בעוד שחקניה הערבים של הנבחרתמביאים אותהלשיאים חדשים, מקדמת הממשלהמהלכים שיצקו תוכן בחוק הלאוםויחזקו את היותם אזרחים סוג ב’:
השחקנים הערבים בנבחרת פגשו לאורך השנים שנאה לאומנית במגרשים. כבר לפני 18 שנה, אחרי שכבש מול אירלנד והציל את ישראל מהפסד,התקבל עבאס סואןבשריקות בוז ובהנפת דגל שחור ביציע של בית”ר ירושלים. השנאה והגזענות גם גבו מחיר מהנבחרת, כשדחקו החוצה את אחד מטובי שחקניה בשנים האחרונות, מואנס דאבור.הביקורת הגזעניתכלפי דאבור, שהעזלהביע את דעתובמהלך אירועי מאי 2021, הובילה לפרישתו מהנבחרת, ולאווירה של סתימת פיות. ביברס נאתכו, הקפטן הצ’רקסי של נבחרת הבוגרים, זכה לביקורת על כך שלא שר את ההמנון, למרות שהנהיג את הנבחרת בגבורה. קשר הנבחרת בירם כיאלהודה בשנה שעברהשיש “הרבה פוליטיקה כלפי השחקנים הערבים בנבחרת”, ורמז שהםלא נהנים מחופש ביטויכמו היהודים. אבל התרומה של השחקנים הערבים לנבחרת היא עובדה מעבר לכל וויכוח. אחרי השער של ענאן ח’לאילה שהעלה את הנבחרת לרבע הגמר, טבע חה”כ טיבי, בשנינותו האופיינית, את המשפט, ‘אין ערבים – אין שערים’:
שאלות לדיון
מה הבעיהבדרישהלחייב שחקנים לא-יהודים לשיר את ההמנון?
מה דעתכם על המשפט אותו כתב מואנס דאבור בעודו שחקן הנבחרת?
מה דרוש כדי שהמודל של נבחרת ישראל יהיה המודל הנפוץ ביחסי יהודים וערבים?
