המחלוקת הציבורית הנרחבת בתחום הכלכלי-חברתי עוסקת בבסיסה בשאלה הרעיונית והמוסרית, כיצד לארגן את המציאות החברתית באמצעות הכלכלה. עמדות ביחס לסוגיות כמו אי-שוויון, פערים חברתיים, יוקר המחייה, תקציב המדינה, תנאי השכר ואיגודי העובדים, מערכת המס, קצבאות הרווחה, נגזרות כולן מתפיסות עולם כלכליות-חברתיות.
מאז שנות ה-80 התבססה במדינות המערב מדיניות השוק החופשי הניאו-ליברלי, שדוגל בפירוק מדינת הרווחה והסדריה, ובדגש רב על תחרותיות, הפרטה, מסחר בינלאומי חופשי, ויזמות פרטית, גם במחיר כבד של אי-שוויון חברתי גובר. אחת ההשלכות החברתיות המשמעותיות של הניאו-ליברליזם היא התופעה של דה-פוליטיזציה של הכלכלה: העיסוק בכלכלה מצטייר כמדע אובייקטיבי של מומחים, נטול הקשר ערכי ומוסרי, שמציג את המודל הקפיטליסטי הניאו-ליברלי בתור ברירת מחדל יחידה, ללא חלופות.
אל מולה ניצבת הגישה הסוציאל-דמוקרטית, הנהוגה במספר מדינות בעולם, במיוחד במערב ובצפון אירופה, שם נתפסות הזכויות החברתיות – הזכות לדיור, לחינוך, לבריאות ולרווחה – כחלק בלתי נפרד מזכויות האזרח הבסיסיות. הגישה הסוציאל-דמוקרטית נשענת על דמוקרטיזציה של הכלכלה, שבה סוגיות כלכליות הן סוגיות פוליטיות. היא מחויבת לארגוני העובדים הדמוקרטים, ושמה לה למטרה לצמצם את אי-השוויון החברתי.
ישראל נמצאת בפיגור לעומת העולם המערבי, שם חוזר הדיון הכלכלי – מאז משבר 2008 – אל מרכז הבמה הפוליטית. בדיון החינוכי על כלכלה וחברה נעסוק במחלוקות הרעיוניות ובהשלכות החברתיות של הכלכלה הניאו-ליברלית, ונבחן מודלים חלופיים בצורה ביקורתית.
