לצד אי השוויון החברתי, משבר האקלים הוא הבעיה הגדולה ביותר של האנושות במאה ה-21. למרות השלכותיו ההולכות ומחמירות, שבאות לידי ביטוי באיזורנו בתופעות של מזג אוויר קיצוני, התפשטות האקלים המדברי ושינוי דרמטי של עולם החי והצומח, אין קונצזוס פוליטי כי האנושות ניצבת בפני משבר האקלים החמור בתולדותיה, המאיים על עצם קיומה.
למרות שהוא פוגע בכולם, משבר האקלים הפך לסוגייה שמפרידה בין ימין ושמאל. מערכת החינוך על מסגרותיה הפורמליות והבלתי פורמליות היא מרחב אחרון-כמעט שבו מודעות למשבר האקלים, ותרגול של פרקטיקות להתמודדות איתו, יכולים להפוך למכנה משותף של כל הקבוצות בישראל, בלי קשר לעמדתן הפוליטית. החינוך יכול לעורר תקווה אל מול האימה שמעורר המשבר, ויכול לבסס מגיל צעיר, מודעות ביקורתית, והתנהגות סביבתית של הפחתת צריכה, שימוש מחדש (בבגדים, חומרים וחפצים) ומיחזור.
