כְּבָר שָׁנָה

טקס זיכרון לבית ספר תיכון | מאת המדרשה באורנים - החלוץ

טקס לציון שנה לאסון שבעה באוקטובר לבית ספר תיכון.

בחלוף פרק זמן של שנה תמימה, ובעודנו בתוך ההתרחשות, אנו מציעות לעצור ולייחד זמן להתכנסות טקסית. לקחת הפוגה משגרת היומיום. ליצור מרחב מוגן, מקום לכאב ולאובדן, כדי להרגיש ולהיות יחד בתוך האבל והזיכרון, הגבורה והתקווה.

הטקס מייצג את שלבי התהליך שקורה, קרוב לודאי, בכיתות: נעבור דרך השכול והאובדן, דרך ההפקרה והכישלון, ומהם נצא לתקווה ותקומה. 

ניתן לקיים את הטקס במסגרת הכתה או השכבה. ככל שכמות המשתתפים קטנה ניתן לתת יותר מקום לסיפורים וחויות אישיות מיום השבעה באוקטובר, ובעקבותיו. 

לא חייבים.ות לעשות את המהלך כולו. מומלץ לצרף נגן.ית כדי ללוות את השירה.

שנה תמימה, מאז שֶׁהוּמַמְנוּ בכאב מפלח. 

הטקס הוא מרחב מוגן הַמְּבַכֶּה את החיים שהיו ואינם עוד, יחד עם העוצמה והתקווה. 

צוות המדרשה באורנים – החלוץ 


שיר פתיחה:  

הליכה לקיסריה | חנה סנש, דוד זהבי

אֵלִי, אֵלִי, שֶׁלֹא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.

דברי פתיחה – מנחה

הטקס הזה הוא הזמנה לציין יחד נקודה בזמן, לעשות מקום לכאב וּלְאֵבֶל יחד.
נתייחד עם הבתים והקהילות שנפגעו,
וניתן מקום גם לרעד שנמצא בלבבות של כולנו.

שירה (בחירת שיר אחד מתוך שלושה):

נחמה | רחל שפירא, נורית הירש

וְלִכְאוֹרָה עָסַקְנוּ בְּשֶׁלָּנוּ
רַק בְּשֶׁלָּנוּ
בְּלִי לְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת.
שַׁלְוָה מוּפֶרֶת
וּכְבָר אַחֶרֶת
וְאֵין טַעַם לְכַסּוֹת
כִּי בַּפֶּתַח נִכְנָסוֹת –
הַתְּמוּרוֹת.

מִי שֶׁצָּמֵא לְכָל מֶחֱוָה שֶׁל חֶסֶד,
אָזְנוֹ תּוֹפֶסֶת –
אֵיךְ הַקְּרִיאוֹת חוֹצוֹת אֶת הָרְחוֹב
שׁוֹאֵל עֲדַיִן
שׁוֹאֵל מֵאַיִן
כֵּן, מֵאַיִן כּוֹחוֹת לִשְׁאֹב.

זֶה בְּזוֹ נַבִּיט
וְנִתְמַהּ שֵׁנִית
אִם רָאִינוּ נְכוֹנָה
לִפְעָמִים אֲנִי
לִפְעָמִים אַתָּה
כֹּה זְקוּקִים לְנֶחָמָה.

מִי שֶׁחָוָה אֶת בְּעֵרַת הַקַּיִץ,
לִבּוֹ לַבַּיִת 
וּפְנֵי הַנּוֹף רְאִי לְחֶרְדוֹתָיו.
אֶת מִי יַשְׂבִּיעַ
אֶת מִי יַרְגִּיעַ
וְעַל מַה יִּתְפַּלֵּל עַד הַסְּתָו.

זֶה בְּזוֹ נַבִּיט…

האמנם | לאה גולדברג

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחְשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִךְ, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי-הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.

את תלכי לבדך בשדה…

על הדבש ועל העוקץ | נעמי שמר

עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ, 
עַל הַמַּר וְהַמָּתוֹק, 
עַל בִּתֵּנוּ הַתִּינֹקֶת 
שְׁמֹר אֵלִי הַטּוֹב. 
עַל הָאֵשׁ הַמְּבֹעֶרֶת, 
עַל הַמַּיִם הַזַּכִּים, 
עַל הָאִישׁ הַשָּׁב הַבַּיְתָה 
מִן הַמֶּרְחַקִּים. 

עַל כָּל אֵלֶּה, עַל כָּל אֵלֶּה, 
שְׁמֹר נָא לִי אֵלִי הַטּוֹב. 
עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ, 
עַל הַמַּר וְהַמָּתוֹק. 
אַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ, 
אַל תִּשְׁכַּח אֶת הַתִּקְוָה 
הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה
אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה. 

שְׁמֹר אֵלִי עַל זֶה הַבַּיִת, 
עַל הַגַּן, עַל הַחוֹמָה, 
מִיָּגוֹן, מִפַּחַד פֶּתַע 
וּמִמִּלְחָמָה. 
שְׁמֹר עַל הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ לִי, 
עַל הָאוֹר וְעַל הַטַּף 
עַל הַפְּרִי שֶׁלֹּא הִבְשִׁיל עוֹד 
וְשֶׁנֶּאֱסַף. 
עַל כָּל אֵלֶּה… 

מְרַשְׁרֵשׁ אִילָן בָּרוּחַ, 
מֵרָחוֹק נוֹשֵׁר כּוֹכָב, 
מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי בַּחֹשֶׁךְ 
נִרְשָׁמוֹת עַכְשָׁו. 
אָנָּא, שְׁמֹר לִי עַל כָּל אֵלֶּה 
וְעַל אֲהוּבֵי נַפְשִׁי, 
עַל הַשֶּׁקֶט, עַל הַבֶּכִי 
וְעַל זֶה הַשִּׁיר.
עַל כָּל אֵלֶּה…

קריאה:

כל זה קרה ביום אחד באוקטובר, יום עצוב כל כך. בתוך פחות מעשרים ארבע שעות מדינת ישראל השתנתה ללא הכר. […] ההיסטוריה דפקה בדלת. מאז השואה לא נרצחו כל כך הרבה יהודים ביום אחד. הארץ התמלאה בהורים ואחים שכולים, באלמנות ויתומים. הרשתות החברתיות התמלאו בפוסטים של אנשים שחיפשו את יקיריהם, מאות אלפי אזרחים מיישובי העוטף ומגבול הצפון נמלטו מבתיהם והפכו פליטים. מתוך אותה קטסטרופה היסטורית איומה שעמדה לכלותנו קמו ועלו לנו גיבורים […] בתוך האפלה המרה הזו בקעו אלומות של אור. אינספור, אינספור גיבורות וגיבורים שעטו אל לב התופת, סיכנו חייהם ולעיתים אף הקריבו את נפשם למען אחיהם, למען עתיד ילדיהם, למען הסיפור ששמו מדינת ישראל.
(מתוך ההקדמה של הספר “יום אחד באוקטובר: ארבעים גיבורים ארבעים סיפורים”, מאת יאיר אגמון ואוריה מבורך)

אבל, שכול וגבורה

קריאה:

תני לצער את כל המרחב וההגנה הנחוצים להם בְּתוֹכְךְ, משום שאם כל אחד ישא את היגון שלו בכנות ובאומץ, הצער שכעת ממלא את העולם – יִשְׁכַּךְ. אבל אם אין לצער מרחב מוגן… אין מילים שידעו לתאר את גודל הכאב. ואולי רק השירה תתן לדמעות לזלוג מעומק השבר, אל הים הגדול. 

(אתי הילסום)

מנחה:

נעצור לדקה דומיה, לזכור את האנשים שהיו ואינם, אלה שנהרגו ביום הכואב הזה. 

דקת דומייה 

מנחה:

מוזמנים.ות להדליק נר זיכרון עבור מי שנפגעו, נרצחו ואינם איתנו היום – מוזמנים לומר שם של אדם, ישוב או קהילה שאני מתגעגע.ת אליהם.ן עכשיו.

* אם יש אנשים ונשים שנפלו ב- 7.10 שקשורים לקהילה – כאן זה הזמן להזכיר אותם. 

* אפשר להדליק נר אחד סימלי או להזמין את כל מי שרוצה להדליק נר. 

הדלקת נר זכרון, נר נשמה – רגע של געגוע 

מנחה:

נאמר קדיש

אם למישהו יש קרוב שנפגע ב-7.10 או במהלך המלחמה זה הזמנה לבקש ממנו לקרוא את הקדיש שמתאים לכם.

קדיש ישובי עוטף עזה | הרב גלעד קריב 

‏יִתְגַּדַּל זִכְרָם שֶׁל הֲרוּגֵי קִבּוּצֵי עוֹטֵף עַזָּה וְכָל נִרְצְחֵי הַמַּעֲרָכָה הַנּוֹרָאָה בֶּעָרִים, בַּיִּשּׁוּבִים וּבַמּוֹשָׁבִים, 

וְזִכְרָם שֶׁל נוֹפְלֵי צַהַ”ל, הַמִּשְׁטָרָה וְכוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן.

‏וְיִתְקַדַּשׁ צַו הַחֲבֵרוּת, הָעַרְבוּת הַהֲדָדִית, חַיֵּי הַקְּהִלָּה, אַהֲבַת הָאָרֶץ, 

וְהַדְּבֵקוּת בְּעֶרְכֵי הַיְּסוֹד שֶׁל הַצִּיּוֹנוּת וּבְעֶרְכֵי הַשִּׁוְיוֹן, הַחֵרוּת וְהַשָּׁלוֹם.

קדיש מסורתי

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. 

וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. 

בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, 

בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא 

יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא, 

לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא 

דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. 

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל 

וְאִמְרוּ אָמֵן. 

עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, 

וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.

קדיש חילוני | שלום סמיד

יִתְגַּדַּל שֵם הָאָדָם, יִתְעַלֶּה פֹּעַל-חַיָּיו

וְיִתְקַדַּש בְּזִכְרוֹנֵנוּ

עַל צְרוֹר מַעֲלָלָיו בִּימֵי חֶלְדוּ

וְעַל הַמַּעַשׂ שֶלֹא הִסְפִּיק לְהַשְלִימוֹ,

עַל הַחֲלוֹמוֹת שֶנִּטְווּ – וְנָמוֹגוּ,

עַל סְגוּלוֹת-יְקַר

וְאַף עַל חוּלְשוֹת-אֱנוֹש

שֶנָגוֹזוּ מִבַּעַד לַדּוֹק הָעַרְפִילִי שֶל הַזְּמַן. 

יִפָּקֵד זֵכֶר הָאָדָם,

הֵד-חַיָּיו כְּזֹהַר הָרָקִיעַ בְּלִבֵּנוּ

וּשְמוֹ לִפְנֵי שֶמֶש יִנּוֹן.

כִּי מוֹתָר הָאָדָם הוּא הַזִּכָּרוֹן,

לֹא בַּחֹשֶך שְמוֹ יְכֻסֶּה.

הֶמְשֵך-הַחַיִּים

יַצְמִיחַ פּוּרְקָן לִכְאֵבֵנוּ,

וְנִנְצוֹר אֵת כָּל פִּרְחֵי-חַיָּיו לְיָמִים רַבִּים.

יִתְגַּדַּל שֵם הָאָדָם וְיִשְתַּבַּח בְּזִכְרוֹנֵנוּ.

מנחה:

בין זעקה של כאב והלם, לתפילה ואמונה שישובו לחיק ביתם, נקרא תפילה להשבת החטופים, למען כוחות הביטחון, למען הפצועים ולמען והמפונים מביתם:

משתתף.ת קורא.ת את התפילה:

נישא תפילה | הדס רון זריז 

נישא תפילה שכל החטופים והחטופות יחזרו הביתה במהרה, בשלום, ברפואת הגוף והנפש, 

שהמשפחות יחבקו אותם.ן באהבה בקרוב.

נישא תפילה להחלמת הפצועים והפצועות, בתקווה למרפא ומזור לכאב הנורא.

נישא תפילה שכל החיילים, החיילות וכוחות הביטחון ישובו בריאים ושלמים.

נישא תפילה לשובם המהיר והבטוח הביתה של כל המפונים והמפונות

נישא תפילה לשלום ולרפואת כל השבור, הכואב, הדואג והעצוב.

מי ייתן ויבוא שלום עלינו.  ונאמר, אמן

שירה (בחירת שיר אחד מתוך שלושה):

תהילים, פרק קכא

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת: 

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים 

מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: 

עֶזְרִי מֵעִם ה’ 

עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: 

אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ 

אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ: 

הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן 

שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: 

ה’ שֹׁמְרֶךָ ה’ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: 

יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה 

וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה:

ה’ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע 

יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ: 

ה’ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ 

מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם

הביתה | אהוד מנור, יאיר קלינגר

עוֹד שָׁנָה חָלְפָה, עוֹד שֵׁנָה טְרוּפָה,

עֲשָׂבִים שׁוֹטִים עָלוּ בַּשְּׁבִיל וּבַגַּן.

רוּחַ נֶאֱנַח אֶת הַתְּרִיס פָּתַח

וּמַכֶּה בַּקִּיר הַיָּשָׁן, כְּמוֹ קוֹרֵא:

הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, בָּאָה עֵת לַחְזֹר,

מִן הֶהָרִים מִשְּׂדוֹת זָרִים.

הַיּוֹם דּוֹעֵךְ וְאֵין סִימָן.

הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה טֶרֶם רֶדֶת אוֹר.

לֵילוֹת קָרִים, לֵילוֹת מָרִים,

קְרֵבִים עַכְשָׁו לְכָאן.

עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר מִתְפַּלֶּלֶת לִשְׁלוֹמְךָ,

שְׁבוּיָה בַּאֲזִקֵּי פְּחָדִים אֲנִי שׁוֹמַעַת צְעָדִים.

הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, כִּי עוֹד לֹא נִתָּן

כָּל מָה שֶׁהֻבְטַח לָנוּ מִזְּמַן.

(גירסה מורחבת)

הַשָּׁנִים חוֹלְפוֹת, הַשָּׁנִים קוֹטְפוֹת,

וַאֲנַחְנוּ לֹא מָצָאנוּ עוֹד מְנוּחָה.

דּוֹר הוֹלֵךְ וּבָא, הַלֶּחִי רְטֻבָּה,

וּבוֹכָה דִּמְעָה מְלוּחָה כְּמוֹ קוֹרֵאת:

הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה בָּאָה עֵת לַחְזֹר

מְסוֹף דְּרָכִים מְרִיב אַחִים

אֶל תּוֹךְ אוֹתוֹ מָקוֹם בַּלֵּב.

הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, טֶרֶם רֶדֶת אוֹר

אֶל חֲלוֹמוֹת לְלֹא חוֹמוֹת 

אֶל לַיְלָה בְּלִי כְּאֵב

עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר מִתְפַּלֶּלֶת לִשְׁלוֹמְךָ

שִׁמְרִי שִׁמְרִי אַרְצִי שֶׁלִּי 

שִׁבְרֵי חֲלוֹם יִשְׂרְאֵלִי.

הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה כִּי עוֹד לֹא נִתָּן

כָּל מָה שֶׁהֻבְטַח לָנוּ מִזְּמַן…

תמיד יחכו לך | לאה שבת

הוֹ יֶלֶד עָבַר זְמַן

נָסַעְתָּ לְחַפֵּשׂ רָחוֹק מִכָּאן

וַאֲנִי מְחַכָּה לָךְ

הוֹ יֶלֶד שֶׁלִּי בָּעוֹלָם

צִפּוֹר אָדָם כְּמוֹ כֻּלָּם

מְחַפֵּשׂ אֶת הָאֹפֶק

כָּל מָטוֹס שֶׁטָּס בַּשָּׁמַיִם

כָּל כּוֹכָב מֵאִיר בָּעֵינַיִם

מַזְכִּיר לִי אוֹתְךָ

נַחְלִיאֵלִי לִפְנֵי הַגֶּשֶׁם

צִרְצָרִים בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב

תָּמִיד יְחַכּוּ לְךָ

הוֹ יֶלֶד כְּשֶׁשָּׁקֵט

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בַּמִּרְפֶּסֶת לְנַגֵּן

מַנְגִּינוֹת גַּעֲגוּעַ

הוֹ יֶלֶד תִּשְׁתַּדֵּל

לְהַגִּיעַ לְכָאן מַהֵר

כָּכָה אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת בְּשֶׁקֶט

כָּל מָטוֹס שֶׁטָּס בַּשָּׁמַיִם…

זעקה ומחדל

קריאה: 

את ממד הזמן בשבי קשה להסביר וממילא קשה להבין. כל דקה וכל שעה נמתחות לנצח וריק. לזמן אין משמעות או תחושה. ידענו מתי בוקר ומתי לילה כי עקבנו אחרי קריאות המואזין, אבל אין לזה טעם. המשמעות של חלקי היום אבדה בתוך חוסר הוודאות והאימה התמידית שליוותה כל נשימה. כן, יש את היום, אבל האם יהיה מחר? הרי אין לדעת מה יקרה בעוד שנייה. 

(גבריאלה ליימברג מירושלים, נחטפה מבית אחותה בניר עוז ושוחררה אחרי 53 ימים)

קריאה:

הותר לפרסום | דעאל רודריגז גארסיה

הֻתַּר לְפִרְסוּם

כִּי לִבֵּנוּ נִשְׁבַּר.

וּבַמִּסְתָּרִים

בַּחֲדָרִים רֵיקִים

רִבְבוֹת יְבָבוֹת

נֶחְנָקוֹת בְּלִי קוֹל.

הֻתַּר לְפִרְסוּם

כִּי דָּמֵנוּ הֻתַּר.

וְנִבְזַזְנוּ בָּאֲפֵלָה

מִן הַיָּקָר מִכָּל יָקָר.

כְּבָר הֻתַּר לַפִּרְסוּם

כִּי זִיווֹ הַקָּסוּם הַמַּבְהִיק

מִפְּנֵי זֶה שֶׁאָהַבְנוּ, כָּבָה.

אֲבָל תַּחַת אוֹתָהּ אֲדָמָה

כְּבָר מֵנֵץ צֶמַח עַקְשָׁן

מַשְׁרִישׁ עַד אֵין קֵץ

וְנִלְפָּת אַהֲבָה.

קריאה: 

הימים ימים של שבר מתמשך. כבר לא שומעים את המפץ הגדול, אלא את רסיסי הלב המתפורר נופלים כמעט חרישית אל רצפת נפשנו.…נותר לנו רק דבר אחד שאינו נותן לנו להיכנע – והוא הערכים שלנו. על כוחם של הערכים לשנות מציאות אני רוצה לדבר, וליתר דיוק, על כך שהערכים שלנו הם התוויות לפעולה שתהפוך את העולם לראוי יותר.

…תפיסת הערכים כתכנית פעולה מחלצת מן השבר דרך קריאתה לצאת למלאכת התיקון. מול לחישותיו של דחף המוות המפתה אל החידלון והייאוש, מתייצבים הערכים כצו 8 פנימי שמשגר אותנו לפעול כסוכני הטוב בעולמנו. הערכים שלנו, האידיאלים שלנו, הם ציווי פנימי שאין אפשרות להתפשר עליו. אולי זה קידוש השם החילוני – השם שאנחנו נותנים לחיים ראויים – ראיית האחר, אחריות, אמת, הימנעות מאלימות מיותרת, הבחנה בין טוב לרע, צניעות וספק כהגנות מפני יוהרה ועיוורון, הכרה באשמה וחתירה לתיקון – אלה ועוד אינם בגדר אפשרויות. הם בגדר שמות מקודשים שעבורם נלחמים בכל הכוח, זועקים אותם ברחובות, מלמדים אותם, כותבים עליהם, מפגינים ונואמים וצועדים בתהלוכות וכותבים פוסטים ומדברים עם כל אדם.

(מירב רוט)

שרים:

זה בסדר | בניה ברבי
זֶה בְּסֵדֶר לֹא לִהְיוֹת בְּסֵדֶר
זֶה בְּסֵדֶר לָשִׁיר כְּשֶׁכּוֹאֵב
זֶה בְּסֵדֶר לִבְכּוֹת כָּל בֹּקֶר
וְלַמְרוֹת הַכֹּל בַּסּוֹף לָקוּם
זֶה בְּסֵדֶר לֹא לִהְיוֹת נוֹרְמָלִי
זֶה בְּסֵדֶר לֹא לוֹמַר מִלָּה
זֶה בְּסֵדֶר לִרְקֹד עַד הַבֹּקֶר
בַּחֹשֶׁךְ מָלֵא תִּקְוָה
הֲכִי קַל לְהַסְתִּיר פָּנִים
לִשְׁמֹר בַּבֶּטֶן עוֹד אַלְפֵי שָׁנִים
הָרֹאשׁ שֶׁלִּי צוֹרֵחַ מִבִּפְנִים
לְהִתְפַּלֵּל עַל רְגָעִים קְטַנִּים
הַכֹּל רָגִיל אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּנִּים
רַק לַלֵּב שֶׁלִּי שָׁמַרְתִּי אֱמוּנִים
הֲכִי רוֹצָה לִהְיוֹת בְּיַחַד
אַף פַּעַם לֹא לִהְיוֹת לְבַד
הֲכִי רוֹצֶה לָשִׁיר חָזָק
לְהַחֲזִיק לָךְ אֶת הַיָּד
הֲכִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בְּלִי פַּחַד
זֶה בְּסֵדֶר לִצְחֹק סְתָם כָּכָה

הֲכִי רוֹצֶה לְחַבֵּק קָרוֹב
זֶה בְּסֵדֶר לֶאֱהֹב
הֲכִי רוֹצֶה לְחַבֵּק קָרוֹב
זֶה בְּסֵדֶר לֶאֱהֹב
זֶה בְּסֵדֶר לְהִתְאַפֵּר לְהִתְלַבֵּשׁ יָפֶה
זֶה בְּסֵדֶר לְאַבֵּד כִּוּוּן
הַחַיִּים הוֹלְכִים קָדִימָה
אָז מִי אֲנִי שֶׁלֹּא אַמְשִׁיךְ
זֶה בְּסֵדֶר לֹא לִמְצֹא אֶת הַתְּשׁוּבָה
זֶה בְּסֵדֶר לְהִתְפַּלֵּל לֶאֱמוּנָה
זֶה בְּסֵדֶר לִשְׁאֹל אֶלֶף שְׁאֵלוֹת
אִם לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת
הֲכִי קַל לְהַסְתִּיר פָּנִים
לִשְׁמֹר בַּבֶּטֶן עוֹד אַלְפֵי שָׁנִים
הָרֹאשׁ שֶׁלִּי צוֹרֵחַ מִבִּפְנִים
הֲכִי רוֹצָה לִהְיוֹת בְּיַחַד
אַף פַּעַם לֹא לִהְיוֹת לְבַד

הֲכִי רוֹצֶה לָשִׁיר חָזָק
לְהַחֲזִיק לָךְ אֶת הַיָּד
הֲכִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בְּלִי פַּחַד
זֶה בְּסֵדֶר לִצְחֹק סְתָם כָּכָה
הֲכִי רוֹצֶה לְחַבֵּק קָרוֹב
זֶה בְּסֵדֶר לֶאֱהֹב
הֲכִי רוֹצָה לִהְיוֹת בְּיַחַד
אַף פַּעַם לֹא לִהְיוֹת לְבַד
הֲכִי רוֹצֶה לָשִׁיר חָזָק
לְהַחֲזִיק לָךְ אֶת הַיָּד
הֲכִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בְּלִי פַּחַד
זֶה בְּסֵדֶר לִצְחֹק סְתָם כָּכָה
הֲכִי רוֹצֶה לְחַבֵּק קָרוֹב
זֶה בְּסֵדֶר לֶאֱהֹב
הֲכִי רוֹצֶה לְחַבֵּק קָרוֹב
זֶה בְּסֵדֶר לֶאֱהֹב

תקומה

קריאה: 

…אנחנו, העדים של המציאות הזו, מספרי הסיפורים שלה – אנחנו שומרי הזיכרון. אנחנו אלה שנחבר את חלקי הפאזל הזה. האופן שבו נעצב את העלילה ונשמר את הסיפור בתוכנו, הוא שיכריע אם נוכל להיוולד מחדש כאומה, אומה חזקה יותר, בטוחה יותר וסולידרית יותר. לא כזו שמושתתת על אימה, אלא על חוסן. 

באשליה שבה היינו, שכחנו שאנו שותפים ל”ברית גורל”. ודאי שלא היינו בשלים לחשוב על ייעוד משותף. אחרי כ”ב בתשרי, 7 באוקטובר, שני הפרמטרים הללו לא יוכלו עוד להיזנח.

[…]

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מבארי. מכפר עזה. משדרות. מאופקים. לזכור ולא לשכוח עד ליום אחרון. לא כדי להזין את הפחד – להפך, כדי לכונן את התקווה. עוד יישבו זקנים וזקנות במדשאות בארי, ורחובות העיר שדרות ימלאו ילדים וילדות משחקים. הבתים השרופים ייצבעו מחדש, הנירים ייחרשו והעגבניות ייקטפו. האיום הקיומי יוסר. זוהי לא נבואת נחמה, זוהי תוכנית עבודה.

(חן ארצי סרור – מתוך הטור ב”מוסף לשבת”, ידיעות אחרונות, אוקטובר 2023)

 ברית גורל הוא מונח שטבע הרב סולובייצ’יק במאמרו “קול דודי דופק” בתוך “איש האמונה הבודד”, 1965: המונח “גורל” מציין קיום משותף שאינו מבחירה, כורח המלכד את הפרטים לכלל אחד. יחיד הכפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית.

מנחה: 

נדליק נר המסמל לנו את קדושת החיים, נר באמצעותו נתפלל ונבקש על החיים, על הבית שנפרץ, נר שמחזק את לב חיינו.

משתתף.ת מדליק.ת נר

שירה:

בימים שיעברו עלינו | אביב בכר, הדס קליינמן וצח דרורי

בְּיָמִים שֶׁיַּעַבְרוּ עָלֵינוּ נֵדַע לָשֵׂאת יוֹתֵר
עַצְבוּת רַכָּה
וְהַשָּׁמַיִם יְחַכּוּ לָנוּ עַד שֶׁנָּבִין

וּבַלֵּילוֹת נָרוּץ מִתּוֹךְ עַצְמֵנוּ
אֶל שְׂדוֹת יַלְדוּת, בְּאֶרֶץ לֹא שְׁבוּיָה
אַתָּה הַמַּיִם הַמְּבַקְּשִׁים מִשִּׁבֳּלִים לִגְדֹּל

אֱלוֹהִים וַדַּאי מַקְשִׁיב תָּמִיד לַלֵּב
כְּשֶׁהַכְּאֵב כְּמוֹ אֶבֶן שָׁם
אֲנִי כִּמְעַט כְּבָר מֵת מֵאַהֲבָה

הַשָּׁנִים יַכְשִׁילוּ אֶת רַגְלֵינוּ,
אַךְ לֹא נִפֹּל, כְּמוֹ אֶבֶן נַעֲמֹד
מוּל כָּל סוּפוֹת הַחוֹל, הַשֶּׁלֶג וְהָאֵשׁ
תָּמִיד נֵדַע לִזְכֹּר שֶׁיַּעֲבֹר

אֱלוֹהִים וַדַּאי מַקְשִׁיב תָּמִיד לַלֵּב
כְּשֶׁהַכְּאֵב כְּמוֹ אֶבֶן שָׁם
אֲנִי כִּמְעַט כְּבָר מֵת מֵאַהֲבָה

רק בגלל הרוח | מיכה שטרית, לאה שבת

יִהְיֶה מָה שֶׁיִּהְיֶה אֲנִי עוֹד אֲשַׁנֶּה
אֲנִי אַגְשִׁים אֶת חֲלוֹמִי
נוֹשְׂאֵי בְּשׂוֹרָה רָעָה מַכּוֹת אוֹ עוֹד גְּזֵרָה
לֹא יְשַׁנּוּ אֶת מַהוּתִי.

אֲנִי אַתְּ וְהָאֵל שֶׁלְּצִדֵּי עוֹד נְנַצֵּחַ
לֹא בִּגְלַל הַכֹּחַ רַק בִּגְלַל הָרוּחַ
הַנּוֹשֶׁבֶת בְּגַבִּי.

רַק בִּגְלַל הָרוּחַ בְּתוֹכִי, בְּמֹחִי, בְּנִשְׁמָתִי
רַק בִּגְלַל הָרוּחַ בְּתוֹכִי, בְּדָמִי, בְּנִשְׁמָתִי.

אֶת שֶׁיֵּשׁ לִי לְהַגִּיד, אֲנִי עוֹד אֶצְרַח
אֲפִלּוּ בַּיָּרֵחַ יִשְׁמְעוּ
מִי שֶׁיַּגִּיד: “לֹא כָּךְ” אוֹתוֹ לֹא אֶשְׁכַּח
יָבוֹא הַיּוֹם אוֹכִיחַ צָדַקְתִּי.

אֲנִי אַתְּ וְהָאֵל שֶׁלְּצִדֵּי…

תקווה

מנחה: 

אחרי שנה של ימי לחימה קשים, נייחל שהשקט יחזור לארצנו ולכל האיזור. בכל האיזור אמהות מודאגות, ילדים מפוחדים, אבות מודאגים. בתום שנה יש בנו את החמלה ואת האומץ לבקש: שלום.

שירה (אפשר לבחור אחד):

אני מאמין | ש. טשרניחובסקי, ט. שלונסקי
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

לו יהי | נעמי שמר
עוֹד יֵשׁ מִפְרָשׂ לָבָן בָּאֹפֶק
מוּל עָנָן שָׁחֹר כָּבֵד
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.
וְאִם בַּחַלּוֹנוֹת הָעֶרֶב
אוֹר נֵרוֹת הַחַג רוֹעֵד
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי
אָנָּא – לוּ יְהִי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.

מַה קּוֹל עַנּוֹת אֲנִי שׁוֹמֵעַ
קוֹל שׁוֹפָר וְקוֹל תֻּפִּים
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי
לוֹ תִּשָּׁמַע בְּתוֹךְ כָּל אֵלֶּה
גַּם תְּפִלָּה אַחַת מִפִּי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי…

בְּתוֹךְ שְׁכוּנָה קְטַנָּה מוּצֶלֶת
בַּיִת קָט עִם גַּג אָדֹם
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.
זֶה סוֹף הַקַּיִץ סוֹף הַדֶּרֶךְ
תֵּן לָהֶם לָשׁוּב הֲלוֹם
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי…

וְאִם פִּתְאוֹם יִזְרַח מֵאֹפֶל
עַל רֹאשֵׁנוּ אוֹר כּוֹכָב
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.
אָז תֵּן שַׁלְוָה וְתֵן גַּם כּוֹחַ
לְכָל אֵלֶּה שֶׁנֹּאהַב
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי…

הישארו בקשר





    Skip to content