“אם לחירות יש איזושהי משמעות בכלל, משמעותה היא הזכות לומר לאנשים מה שהם לא רוצים לשמוע.”
(ג’ורג’ אורוול, הקדמה לספר ‘חוות החיות’)
מצב המלחמה המתמשך מציב הגבלות על חופש הביטוי בישראל. הבחירה להביע דברי ביקורת על המדיניות הישראלית, ומנגד לציין דברים לחיוב בהקשר הפלסטיני, הופכת לפחות מובנת מאליה. אזרחי ישראל הערבים מוצאים עצמם תחת הגבלות חמורות ביותר על זכותם הבסיסית להתבטא, גם בביטויים שאינם קשורים למלחמה. המצב הזה מעורר שאלות על הדמוקרטיה הישראלית, ומחייב דיון על תחושות של רדיפה פוליטית על רקע לאומי.
סיפורים אישיים: דוגמאות לרדיפת אזרחים ערבים
ברשימה שלהלן תמצאו דוגמאות לאזרחים ערבים ששילמו מחיר אישי על התבטאויות שלהם, בחלקן עוד לפני המלחמה:
סולקה בגין צילום ישן עם צעיף עם הכיתוב “פלסטין”
פוליטיקאי מעוצמה יהודית הסית נגד סייעת מחריש שציינה בעבר את הנכבה ביום העצמאות, הוביל להפגנה נגדה, והביא להרחקתה מבית הספר
תגובה של סולידריות לא אחרה לבוא:
שיתפה “הלב עם עזה” ונלקחה לחקירה ממושכת
ת’, אמנית ופעילה חברתית מאזור המשולש, מצאה את עצמה נחקרת חמש שעות, תוך שמזכירים לה שהיא מקבלת דמי ביטוח לאומי.
ביקרה הרג של תינוקות בעזה, ופוטרה מעבודתה
אחות בוולפסון סולקה בעקבות פוסט שבו נראו תינוקות עזתים עם הכיתוב “בנק המטרות של ישראל”. התנצלות והבעת זעזוע מהטבח של חמאס לא עזרו.
סטודנטים במכללת נתניה התבצרו במעונות בגלל המון זועם
המשטרה חילצה 30 סטודנטים ערבים לאחר שהמון זועם, בהובלת אנשי הגרעין התורני, ביקש לכלות את זעמו נגדם.
רופא בכיר הושעה בגלל תמונת פרופיל לגיטימית
מנהל היחידה לטיפול נמרץ בבית חולים השרון הושעה מתפקידו בעקבות זיהוי לא נכון של תמונת הפרופיל שלו, שדווקא קוראת לשלום מנקודת מבט דתית-מוסלמית:
וזו כתיבה מקיפה שנותנת הקשר רחב לחוויה של רבים בחברה הערבית בתקופה הנוכחית: