המחאה האזרחית עולה שלב. התגובה של הממשלה מובילה להרחבת צעדי המחאה וההתנגדות, תוך שימוש גובר בזכות ההפגנה והביטוי. המחאה לא נשלטת מלמעלה, וצומחת מתוך יוזמות מקומיות והתארגנויות קיימות, מה שמעורר שאלות לגבי גבולות המרי האזרחי.
לפניכם ארבע דוגמאות לצעדי מחאה בלתי אלימים, אשר שרי הממשלה סימנו אותם כבלתי לגיטימיים, ובכך הודו באפקטיביות שלהם:
דיון:
בהנחה שכל צעד מחאה הוא כלי, איזה מטרה הוא משיג?
האם מדובר במחאה חריפה מדי שמעוררת אנטגוניזם?
איזה מטרות מנסה המחאה להשיג, מלבד השאיפה הברורה להפסיק את החקיקה האנטי-דמוקרטית?
מה הבעיה בסרבנות, ומדוע היא זוכה לגינויים גם מצד תומכי המחאה?