דבריה מעוררי ההשראה, כשנה וחצי אחרי ששוחררה משבי חמאס, ושכלה את בעלה במתקפת שבעה באוקטובר מהווים סמל לתקווה לעתיד משותף טוב יותר:
הדברים של ליאת אצילי, שורדת השבי, אלמנתו של אביב אצילי ז"ל, בטקס יום הזיכרון המשותף קורעות את הנשמה וראוי שישמעו.
— ברית יעקבי (@Brit_Yakobi) April 29, 2025
אין אדם בוחר את האחרים שלו pic.twitter.com/720a5HGVYo
אני ליאת אצילי, בת זוג של אביב, אמא של עפרי, נטע ואיה, גרה בניר עוז, מורה ומחנכת בבית ספר תיכון. ככה הייתי רוצה להציג את עצמי, פשוט. אבל בשבעה באוקטובר חרב עליי עולמי. העוגנים של חיי נעקרו בזה אחר זה מאדמת הנגב, וביתי, קיבוץ ניר עוז, נכבש ונחרב.
אז נעים מאוד, אני ליאת אצילי, אלמנתו של אביב שלחם בכיתת הכוננות של הקיבוץ ונהרג באותו יום, פדוית שבי ושורדת הטבח בקיבוץ ניר עוז.
אביב אהב את שדות הנגב, וחייו התנהלו על פי לוח זמנים חקלאי: זריעת תפוחי האדמה, קציר החיטה, עונת הבוטנים. הוא ניהל את המוסך החקלאי, והייתה לו אהבה גדולה לטרקטורים, קומביינים מחרשות ומדושות. היה לו חוש טכני נדיר וידיים מצוינות, ואני נהניתי מכך שמעולם לא הייתי צריכה להזמין בעל מקצוע כי אביב ידע לתקן כל דבר. אביב אהב את הטבע הפראי של הנגב המערבי, הוא עקב בסקרנות אחרי חיות הבר, נהנה מהנוף המשתנה לאורך השנה, ומצא יופי בדברים הפשוטים.
אביב אהב מאוד חצבים, ופריחתם ריגשה אותו. היה לו את הכישרון לשלב את שתי האהבות הגדולות האלו, בציורים מדהימים שצייר על חלקי מכונות וברזלים שמצא. אביב אהב גם לרקוד, לשיר ולספר בדיחות, בדברים האלה הוא היה ממש גרוע, ובכל זאת הוא עשה אותם. אהבתו הגדולה ביותר הייתה לאנשים. היו לו מאות חברים, הוא היה האדם הטוב ביותר שהכרתי. אני אסירת תודה שהייתה לי הזכות לחלוק איתו את חיי במשך 30 שנים. שזכיתי שהוא יאהב אותי וזכיתי לאהוב אותו ולהקים איתו משפחה.
בשבעה באוקטובר נחטפתי מביתי. ימי השבי היו מאתגרים מאוד. לא ידעתי מה קרה לאביב, לעופרי ולנטע, ודמיינתי את הגרוע מכל. למרות הקשיים היו דברים רבים שנתנו לי כוח ותקווה. חשבתי על תלמידיי ועל העבודה שלי. חשבתי על איה בִתי, שלא הייתה בניר עוז, וידעתי שהיא חיה, וזקוקה לי. הבנתי שבתוך הסיטואציה הזו שבה אין לי שליטה על דבר, עדיין יש לי בחירה איזה אדם להיות. אני מורה, אבל יותר מזה אני תלמידה נצחית. האינטלקט הוא מנגנון ההישרדות וההגנה שלי, הכלי באמצעותו אני מחפשת אמת ומבינה את העולם. אני מוצאת אמת ונחמה בדברים הבאים של הרב דניאל אפשטיין, בסרט “האל הנעדר”, העוסק במשנתו של הפילוסוף עמנואל לוינס:
“אין אדם בוחר את האחרים שלו. אדם צריך לקבל את האחרים שניתנו לו. המבחן הוא מידת האחריות שלי. כמו שאני לא בונה את האחר לפי רצונותיי, כך אני גם לא אשנה אותו. אבל אולי על ידי שינוי זווית הראייה שלי, אוכל להוציא ממנו דברים טובים, שבהכרח נמצאים אצלו, כי הוא אדם כמוני”.
מה שהיה תקף שם בשבי, במצב הקיצון אליו נקלעתי, בוודאי תקף כאן עכשיו. התבוננות בפני האחר, ללא ציפיות, מעניקה הזדמנות ללקיחת אחריות. אחריות שהיא התגלמות החירות. חירות זו היא משא כבד, אך היא הדבר היחיד שיכול להשכין שלום בין בני אדם, ולכונן חברה מוסרית וצודקת.