מטרות

1. להבין את תהליכי התקהות הרגש ושחיקת המוסר שאיפשרו לאנשים רגילים להפוך לרוצחים.
2. לזהות מנגנונים פסיכולוגיים וחברתיים שמסייעים לציית לפקודות לא מוסריות.
3. לעורר דיון על בחירה מוסרית גם במצבים של לחץ קבוצתי, וכיצד היא רלוונטית לחיינו היום.

מהלך הפעילות

פתיחה

המשבצת הבאה היא בנושא דמות הרוצח. דמות הרוצח היא אחד מתחומי התוכן הכי מורכבים מבחינה מוסרית בתקופה הזאת. ננסה לחדד כמה שאלות סביב הכותרת הרחבה הזו, וגם נבדוק האם ואיך השאלות האלו מתחברות למציאות שלנו.

אנחנו רגילים לעסוק בסיפור ובדילמות של היהודים – הקורבנות. ואומנם, בשואה ניצבו הקורבנות פעמים רבות מאוד בפני דילמות ומצבים קשים מנשוא. עכשיו ננסה לדבר דווקא על הרוצח, הנאצי, אותו מפקד מחנה השמדה או חייל ס”ס. 

חלק א’

נשאל:

• כשאתם מדמיינים את אותו רוצח, על מה אתם חושבים? מה מאפיין אותו? איך הוא מצטייר לכם? איך הוא נראה? איך הוא מתנהג? 
  (אמירות נפוצות: מפלצת, חיה, לא אנושי, קר, מרוחק, בלונדיני, גבוה, מדים וכו’). 

נאסוף תשובות ונכתוב על הלוח.

• אילו מניעים היו לדעתכם לאנשים בגרמניה לפעול בשירות הנאצים?

חלק ב’

נסביר:

נקרא כעת 3 קטעים מתוך הספר “אנשים רגילים”, שמספר את סיפורו של גדוד 101 במשטרת הסדר הגרמנית. הספר מורכב מעדויות של חיילים שהיו בגדוד הזה. 

הגדוד היה חלק ממשטרת הסדר הגרמנית, שתפקידה היה לשמור על הסדר בערים ובכפרים. רק בשלב יחסית מתקדם במלחמה היא הוכפפה לאס.אס. הגדוד שעליו אנחנו מדברים היה גדוד מילואים, שהגיל הממוצע של חייליו היה 39. לרוב החיילים בגדוד לא היה כמעט ניסיון צבאי, רובם גויסו למלחמה רק בשלב הזה ולא לקחו חלק בפעולות קודמות. לחלק מהמבוגרים בגדוד היה ניסיון ממלחמת העולם הראשונה. רוב חברי הגדוד היו מהעיר המבורג, שנודעה כאחת הערים הכי פחות נאציות בגרמניה. רוב חברי הגדוד באו ממעמד חברתי שהיה אנטי נאצי בתרבות הפוליטית שלו. רובם היו מבוגרים, ובשנים המעצבות שלהם חיו בחברה לא נאצית, כך שניתן לומר ללא עוררין שהם הכירו נורמות וקודים מוסריים של חברה לא נאצית (לעומת אנשים שהתחנכו בנוער ההיטלראי או באס.אס). באופן כללי אפשר לומר שזאת היתה קבוצה מאד לא אידיאלית לקחת חלק בהשלטת האידיאולוגיה הנאצית ובהפיכה לרוצחי המונים.

רב סרן וילהלם טראפ, מפקד הגדוד, בן 53, לחם במלחמת העולם הראשונה וקיבל עיטורים למיניהם. הפיקוד על גדוד 101 היה התפקיד הפיקודי הראשון שלו. טראפ מעולם לא התקבל לאס.אס ולא נחשב מהחומר ממנו עשויים חיילי האס.אס. הסרנים שלו – שלעומתו, היו חברי אס. אס. – העידו עליו שהיה חלש ולא צבאי.

חלק ג’

מתוך הספר: “אנשים רגילים” / כריסטופר בראונינג
בשעות המוקדמות מאוד של 13 ביולי 1942, אנשי גדוד מילואים 101 של משטרת הסדר קמו ממיטותיהם במבנה הלבנים הגדול של בית הספר, ששימש להם כמחנה בעיר הפולנית. הם היו אנשים משפחה בגיל העמידה, ממעמד הפועלים ומן המעמד הבינוני הנמוך, מהעיר המבורג. מאחר שנחשבו מבוגרים מכדי להביא תועלת לצבא הגרמני, גויסו במקום זאת למשטרת הסדר. רובם היו טירונים חדשים, ללא שום ניסיון קודם בשטחים הגרמנים הכבושים. הם הגיעו לפולין פחות משלושה שבועות לפני כן.
היה עדיין חשוך לגמרי, כשהאנשים עלו על המשאיות הממתינות להם. לכל שוטר ניתנה תחמושת עודפת, וארגזים נוספים הועמסו על המשאיות. הם היו בדרכם למשימה החשובה הראשונה שלהם, אף שעדיין לא נאמר לאנשים למה לצפות.
שיירת המשאיות של הגדוד יצאה בחשיכה, ונעה מזרחה על דרך חצץ קופצנית ומשובשת. הקצב היה איטי, ונדרשו להם שעה וחצי עד שעתיים להגיע אל היעד – הכפר יוזפוב, מרחק 30 קילומטרים בלבד משם. בדיוק כשהתחילו השמיים להתבהר, עצרה השיירה מחוץ ליוזפוב. זה היה כפר פולני טיפוסי של בתים לבנים צנועים, עם גגות מכוסים קש. בין תושביו היו 1,800 יהודים.
הכפר היה שקט לגמרי. אנשי גדוד המילואים 101 של משטרת הסדר ירדו מן המשאיות שלהם, והסתדרו בחצי גורן מסביב למפקדם, סרן וילהלם טראפ – שוטר בקבע בן 53, שהיה ידוע בקרב אנשיו בכינוי החיבה “פאפא טראפ”. כעת הגיעה שעתו של טראפ לפנות אל האנשים ולידע אותם על המשימה שקיבל הגדוד.
טראפ היה חיוור ועצבני. הוא דיבר בקול חנוק ועם דמעות בעיניו, וניכר היה בו שהוא נלחם לשלוט בעצמו בשעה שדיבר. הגדוד, אמר בעצבות, צריך לבצע משימה בלתי נעימה להחריד. המשימה הזאת אינה לרוחו, זה באמת מאוד מצער – אבל הפקודות הגיעו מהסמכויות הגבוהות ביותר. אם זה יקל עליהם בביצוע המשימה, האנשים צריכים לזכור שבגרמניה נופלות פצצות על נשים וילדים.
אז פנה אל העניין עצמו. היהודים יזמו את החרם האמריקני שפוגע בגרמניה, זכר אחד השוטרים שטראפ אמר. בכפר יוזפוב יש יהודים שקשורים לפרטיזנים, הסביר טראפ לטענת שני שוטרים אחרים. כעת קיבל הגדוד פקודה לאסוף את היהודים האלה. יהודים זכרים בגיל מתאים לעבודה יופרדו ויילקחו למחנה עבודה. ביהודים הנותרים – נשים, הילדים והקשישים – יירה הגדוד בו במקום.
לאחר שהסביר לאנשיו מה מצפה להם, הציע טראפ הצעה יוצאת דופן: אם מישהו מהאנשים המבוגרים יותר מביניהם מרגיש שהוא לא מסוגל להתמודד עם המשימה העומדת בפניו – הוא יכול לצאת מהמעגל ולהשתחרר מן המשימה.

נשאל:

• מה לדעתכם יחליטו החברים בגדוד? אתם חושבים שיהיו כאלה שיחליטו לא להשתתף? כמה?
• אתם חושבים שניתן לאפיין את האנשים שיבחרו לצאת מהמשימה וכאלה שיבחרו להשתתף בה? באילו אופנים?

נסביר:

בנקודה הזו היו 12 אנשים שבחרו לא לקחת חלק במשימה (מתוך 500 חברים בגדוד), ואכן, כמובטח, קיבלו משימות קטנות שלא כרוכות ברצח יהודים. ישנן עדויות רבות מהרצח הראשון שביצע הגדוד.

חלק ד’

נתחלק לארבע לקבוצות קטנות. כל קבוצה מקבלת קטע קריאה עם שאלות מנחות לדיון. חשוב להנחות אותם לדון ביניהם על השאלות ולחוות את דעתם.

בחזרה במליאה נעבד ביחד את השיחות בקבוצות. (סדר מומלץ לעיבוד: שולץ, אייכמן – לא היינו סדיסטים, וולטר מטנר, אייכמן – הייתי רק בורג.)
כל קבוצה מספרת על הקטע שהיא קראה. על המנחה להדגיש את הנקודות המרכזיות בדילמה ולוודא הבנה של הסיפור.
תוך כדי הדיון עוברים על הדמויות וכותבים על הלוח את המושגים שמסבירים את הפער בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום (רצון להצטיין במערכת, כבוד, פחד, יש אויב, רציונאליזציה, שנאה, ראש קטן, הערצה, להיות עם כולם, הגנה עצמית, הרגל, וכו’).

שאלות לדיון מסכם:

• איך אנחנו מתייחסים ל”דמות הרוצח” – הנאצי – לרוב? (חיות, מפלצות וכו’)
• מה מאפיין את הדמויות שקראתם עליהן? (רצון להצטיין במערכת שבה הם נמצאים, צייתנות, ראש קטן, פחד, אדישות, קהות חושים)
• האין אלו מניעים שנמצאים בכל אחד מאיתנו? האם זה לא מנגנון שעלול לבוא לידי ביטוי בכל אדם?
• מדוע אנחנו נוטים להרחיק את דמות ״הנאצי״ מאיתנו? למה אנחנו נוטים להתייחס לנאציזם כאל תופעה היסטורית של העבר? מה הבעיה בכך?
• מה אנחנו יכולים ללמוד מהציר שלפנינו? מה הוא מעלה בכם?
• האם היתה בחירה? (זו בטוח לא הייתה בחירה פשוטה. בחירה לא להשתתף ברצח הייתה בחירה שבה אתה מסתכן בנידוי והשפלה, ועלול אפילו לסכן את חייך. אך האם הקושי מקנה את הזכות שלא לבחור את הבחירה המוסרית? האם יש טעם לחיי האדם שמאבד את המוסר הבסיסי ביותר?)
• האם מותר לשפוט את אותם חיילים גרמנים? (הם הרי עברו מכבש לחצים כבד מאוד! יותר מזה, במצבים פשוטים הרבה יותר אנחנו רואים עוול שנגרם לאחר, אולי אפילו שותפים לעוול שכזה, אבל מפחדים לעשות משהו, מפחדים לקום ולהתנגד.)

סיכום:

ניסינו להבין כיצד אנשים רגילים – אנשים כמונו – יכולים להפוך למבצעי פשעים נוראיים. גדוד 101 היה מורכב מאנשים שלא גדלו בסביבה נאצית קיצונית, שלא התחנכו על אידיאולוגיית שנאה מילדותם, ובכל זאת הם הפכו לרוצחים. ראינו כיצד מנגנונים כמו לחץ קבוצתי, ציות לסמכות, רציונליזציה ושחיקת הרגש איפשרו להם לבצע רציחות מבלי לראות בעצמם פושעים.

למדנו שההפיכה לרוצח לא קרתה ביום אחד, אלא היתה תהליך. ההתחלה הייתה מלווה בהסתייגות ובקשיים, אבל ככל שעבר הזמן, הגבולות המוסריים נשחקו. חשוב שנשאל את עצמנו – איך זה קרה להם? האם זה יכול לקרות גם לנו? האם גם אנחנו עלולים להיסחף אחרי מערכת שלא מאפשרת לנו לחשוב באופן עצמאי?

לצד זה, דיברנו גם על בחירה. גילינו שגם בסיטואציות הקשות ביותר הייתה אפשרות להגיד “לא”. חלק מהחיילים בחרו לא להשתתף ברצח, וההיסטוריה מראה שבחירה מוסרית היא תמיד אפשרית, גם אם היא כרוכה במחירים. השאלה היא – איך אנחנו היינו בוחרים?

הדיון הזה לא נשאר בעבר. גם היום, בחיים שלנו, יש מצבים שבהם קל “לזרום” עם הקבוצה, לציית להוראות, לשתוק מול אי-צדק או פשוט להימנע מעימות. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא: עד כמה אנחנו מוכנים לשמור על הערכים שלנו גם כשהלחץ גדול? האם נהיה אלה שיעמדו מול העוול, או שנבחר בדרך הקלה?

היסטוריה היא לא רק מה שקרה – היא כלי להבין את עצמנו ואת האחריות שלנו כחברה וכיחידים. האחריות המוסרית היא שלנו, והיכולת לבחור תמיד קיימת.

לכל מערכי הימים הלאומיים