מטרות

1. להעמיק את ההבנה של ערך קדושת החיים – להבין את משמעות הבחירה בחיים ביהדות, ולהכיר בכך שערך זה עומד בלב התפיסה המוסרית והחברתית היהודית והציונית.
2. להתמודד עם המתח בין קדושת החיים להקרבה – לעורר דיון על הפרדוקס שבין נכונות להקריב חיים לבין האמונה בקדושתם.
3. לחדד את משמעות יום הזכרון – לעודד חניכים לראות ביום הזיכרון לא רק יום של אבל וכאב, אלא גם יום שמדגיש את ערך החיים, החירות והחברה המוסרית שהנופלים שאפו להגן עליה.

מהלך הפעילות

פתיחה

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום של כאב עמוק וזיכרון קולקטיבי, אך הוא גם יום שמעלה שאלות מהותיות על ערכיה של החברה הישראלית. כיצד אנו זוכרים את הנופלים? האם הזיכרון מתמקד באובדן ובשכול, או שהוא גם מזמין אותנו לחשוב על משמעות החיים שהנופלים נלחמו למענם?

השיעור הזה עוסק בערך קדושת החיים – עיקרון שמלווה את היהדות ואת המחשבה הציונית כאחד. מצד אחד, אנו מכירים בכך שיש רגעים שבהם אנשים בוחרים להקריב את חייהם למען החברה והמדינה. מצד שני, דווקא מתוך ההקרבה הזו עולה קריאה עמוקה לשמור על החיים ולהגן עליהם.

חלק א’

נקריא את הפסוקים מספר דברים:

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע׃ הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ׃
דברים ל, טו; יט

לדיון:

• מהו הציווי “ובחרת בחיים”?
• למה צריך לכתוב את זה כציווי, למה זה לא מובן מאליו?
• מה זה בכלל אומר לבחור לחיות? מה זה אומר לא לבחור בחיים?
• מה הקשר בין הבחירה בחיים והיכולת לבחור שמתוארת בתחילת הציטוט?

למנחה:

בחלק הבא, אחרי שהצפנו חלק מהשאלות, נמשיך ונבחן עוד את שאלת ערך החיים ביהדות. נעשה זאת דרך קריאה מתוך הספר “שורשי יניקה” של יריב בן אהרון. ספר זה הוא כינוס רשימות של יריב בן אהרון, שרובן ראו אור ב״במעלה״. הרשימות מהוות מעין מדרשים חילוניים, ברוחה של הציונות הסוציאליסטית, על נושאים שסביבם נרקם הקיום היהודי. הפרק אותו נקרא הוא הפרק הפותח, אשר מניח את התשתית לכל שאר התפיסות והרעיונות להגשמת הציונות בימינו.

חלק ב’

נקרא מתוך “שורשי יניקה” את החלק “כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם ומלואו”.

שאלות לדיון:

• מה הכוונה לדעתכם במושג “אדם נברא בצלם”?
• למה חשובה הקביעה המשפטית שאדם יותר חשוב מממון? למה זה חשוב לקבוע זאת כמצווה?
• מהו היסוד החד-פעמי שבאדם? מה הקשר בינו לבין קידוש החיים?
• מה זה אומר להיות עַם ששם במרכז את קדושת החיים? מה זה דורש מאתו עם? האם יש לך דוגמאות לעמים וחברות שמקדשות את המוות? איך זה נראה?
• האם אתם מרגישים שזה היחס שיש בחברה לחיי אדם?
• האם האופן שאנו מציינים את יום הזיכרון מקדש את החיים? האם ניתן לקיים יום שבמרכזו מוות כיום שמקדש את החיים? איך עושים את זה?
• איך קדושת החיים באה לידי ביטוי בלחימה?

חלק ג’

נקרא קטע של נחמן סירקין שנכתב ב-1942, או קטע של עמי דינור. אם יש זמן נקרא את שני הקטעים.

נחמן סירקין:
רק בשם החיים הולכים בני העבודה למות, מזעיקים הגנה כנגד השונא מבחוץ, ואומרים מלחמה באויב האורב מבית.
שכלול החיים, התרוממות המציאות, טהרת העתיד, קדושת ההיסטוריה, רק הם מחייבים את המוות, הם ורק הם מסירים את הזוהמה והחלאה מן הזרוע כעריצותה את העקמומיות והטומאה מן הלב בהריחו את המלחמה.
לא הניצחון כי אם העמידה על הנפש מכפרה על המלחמה, וכשרה היא זעקת המלחמה רק כשמתגלגלת היא בשירת החיים. על הרי הגליל נפלו שדודים בנינו ובנותינו. יצאה נשמתם על קודש העם…ועוד יפלו חללים, ועוד פרחים נעטור, פרחי אל מות ופרחי האביב הנצחי, למוסרים את נפשם על קדושת החיים. אבל כשם שבני העבודה מזעיקים את העם לשם הגנה כלפי חוץ, כן צריכים הם להגן על העם והארץ נגד אי ההבנה, הטמטום, השנאה והאדישות מבפנים, למען יצא העם מבור העוני של השעה הזאת ברצון חדש, בכח מוכפל, כהכרה צרופה, וכשאיפה עזה כחלמיש… כי רק אם יש טעם בחיים יש גם טעם במוות.

עמי דינור:
אנחנו מקריבים את חיינו לא למרות האמונה בקדושת חיי האדם, אלא בשל האמונה הזו. אנחנו מאמינים כי חיי אדם הם בעלי ערך מקודש, ולכן יש להגן עליהם בכל מחיר. ממילא, אם לא נעשה זאת, אזי אין באמת הצדקה לקיומה של המדינה, ובוודאי שגם לא למחירים אחרים שהיא ‘דורשת’ מאיתנו להקריב, או שנדרש מאיתנו לשלם עבור החיים בה.
אותו פרדוקס (לכאורה) שתיארתי קודם – הנכונות להקריב ולאבד חיי אדם מתוך אמונה בקדושתם הבלתי מעורערת, היא בדיוק המתח הבלתי ניתן להתרה שעומד בבסיס החשיבות הרבה שיום הזיכרון זוכה לו בחברה הישראלית. לכן גם יש לשמר את יום הזיכרון כיום ללא מחלוקות פוליטיות (על אף הקושי הגדול הכרוך בכך, במיוחד בשנים האחרונות), שבו מתמקדים אך ורק בלהזכיר לעצמנו את האמונה בקדושת ערך החיים, שלדעתי אכן יכול וצריך ללוות ולהנחות כל הכרעה ופעולה בחיינו, ושמלבדו אין שום ערך אחר שיכול ‘לרשת’ את מקומו. לדעתי, זו גם האפשרות היחידה לקיים חברה וחיים מוסריים, צודקים וברי קיימא, שמאפשרים גם לכידות פנימית ועוצמה חברתית, המסייעת לנו להתמודד עם האתגרים הבלתי פוסקים והאיומים מבחוץ. כל דבר אחר, גם אם הוא זוכה להילה של חשיבות ‘דתית’ כזו או אחרת לפעמים, הינו מזויף, מסוכן ואף פסול מבחינה אמונית, או בשפה הדתית של היהדות – עבודה זרה.
אסיים בתפילה ובשאיפה שנדע להיות ראויים להקרבה של אלו שהאמינו בקדושת חיי האדם, וביטאו אותה ברגעיהם האחרונים. יהי זכרם ברוך.

שאלות לדיון:

• איך הכתובים מתמודדים עם האתגר של קידוש החיים בתוך מציאות של מלחמה?
• איך לדעתכם צריך להיראות יום זיכרון ששם במרכז את קדושת החיים? האם זה האתוס המרכזי סביבו אנחנו מציינים את יום הזיכרון היום?
• מה האתגר בלהצליח להחזיק את קדושת החיים במציאות שאנו חווים בחברה הישראלית בשנה האחרונה?
• איך אירועי ה-7 באוקטובר והלחימה מול ארגון טרור שמקדש את המוות מקשים על היכולת שלנו לקדש את החיים?

חלק ד’

נצפה בנאום של יונתן שימריז בסיום טקס הזיכרון הלאומי הראשון לאירועי 7 באוקטובר:

שאלות לדיון:

• למה שימריז בחר להגיד דווקא את הדברים הללו ביום הזיכרון לזכר אירועי 7 באוקטובר?
• איך הנאום של שימריז הוא ביטוי לקדושת החיים?
• מה הקשר בין קדושת החיים וזיכרון המוות לדמות החברה הישראלית? האם יש מקום לשיח על דמות החברה ביום הזיכרון?

סיכום:

קדושת החיים היא לא רק ערך תיאורטי, אלא קריאה מתמדת לחיות חיים שיש בהם משמעות, כבוד ואחריות הדדית. ביום הזיכרון, כשהכאב על הנופלים נוכח כל כך, אנחנו נדרשים לא רק לזכור את מותם, אלא לחשוב על החיים שהם ביקשו להגן עליהם. המורשת האמיתית שלהם אינה רק בזיכרון, אלא בבחירה שלנו להמשיך לבנות חברה שמקדשת חיים – חברה שמכבדת את הייחודיות של כל אדם, שנאבקת למען צדק וחמלה, ושלא שוכחת שההקרבה עצמה נבעה מאמונה עמוקה בערכם הבלתי ניתן לערעור של החיים עצמם.

לכל מערכי הימים הלאומיים