המשפט מתוך שירו של שמואל הנגיד, מגדולי המשוררים של תור הזהב בספרד, עוסק במקורו במחזוריות השנה. בתשרי הקרוב יהיו לו משמעויות חדשות, קשות בהרבה, לנוכח המלחמה המתמשכת והפקרתם של החטופים בשבי. לפני חמישים שנה הוסיף נתן יונתן שורות למשפט שכתב שמואל הנגיד, ויצר את שירו המפורסם של צביקה פיק, ‘נאסף תשרי’. “רק נשארה גחלת עמומה” שר פיק, כמו מזכיר את החיים שהיו לפני השבעה באוקטובר; “של אהבת הקיץ הגדומה”, אהבת אלו שהיו ואינם עוד, אלו שהיו איתנו ועכשיו הם בשבי. גם השיר שהלחין פיק למילותיו של נתן יונתן, נע בתזזיתיות בין הבית הכבד לפזמון הקופצני, כמו חיינו כאן:
קיבצנו עבורכם תכנים מעוררי השראה הספוגים כולם באהבת החיים, בסולידריות חברתית ובשותפות הלאומית – הערכים שחרתה על עצמה היהדות הפלורליסטית, ובשמם נציין את חגי תשרי בסתיו הקרוב. נמשיך לייחל לשיבתם של החטופים מן השבי. – צוות המגדלור
חלפה שנה תמימה מאז שהיכה בנו שבר גדול. בעודנו בתוך המלחמה, אנו מציעות לעצור ולייחד זמן להתכנסות טקסית – לקחת הפוגה משגרת היומיום וליצור מרחב מוגן, מקום לכאב ולאובדן, כדי להיות יחד בתוך האבל והזיכרון, הגבורה והתקווה. הילדים והילדות היו איתנו בתוך השנה הקשה הזאת. בחלק מהזמן אנחנו מצליחים ליצור להם מרחב מוגן, אבל יש רגעים שהכאב, הפחד וחוסר ההגנה נכנסים לתוך הבית. הטקס מיועד לפנות מקום לכאב ולעצב, ומתוך כך – גם לתקווה, לכוחות וליכולות שהתגלו בשנה האחרונה. הטקס יהיה מרחב מוגן לכל רגש, ויאפשר חיבור זה לזו, חיבור המצמיח תקווה.
כמה המלצות לפני הטקס:
כדאי לעשות בירור מקדים – מה הילדים יודעים על אירועי השבעה באוקטובר. אין מטרתו של הטקס לתת מידע על מה שקרה.
מומלץ לקיים את הטקס בכיתה או בקבוצה קטנה. ניתן לקיימו גם בפורום שכבתי, במסגרת תכנית חינוך בלתי-פורמאלית ואף בחיק המשפחה. בקבוצה קטנה יותר המנחה יכול להכיר מראש את סיפורי החיים של המשתתפים ולתת להם מקום לשתף בחוויותיהם.
ניתן לבחור חלקים מתוך המהלך השלם המוצע כאן. שילבנו במהלך הטקס דברי תיווך (בכחול). אפשר לשנות ולהתאים אותם לפי שיקול דעתכם.
מומלץ לצרף נגן.ית, כדי ללוות את השירה.
אם הטקס נערך ללא הורים, מומלץ בתום הטקס לשלוח אותו להורים כדי שיוכלו לשאול ולשוחח עליו בבית עם הילדים והילדות.
לפני שנה, בזמן שמחת תורה, החלה מלחמה בדרום, מלחמה קשה שעדיין נמשכת. הטקס הזה הוא הזמנה לציין יחד נקודה בזמן, לעשות מקום לעצב ביחד. נתייחד עם הבתים והקהילות שנפגעו, ונזכור את הכוחות העצומים שהתגלו באנשים.
קריאה:
“כל זה קרה ביום אחד באוקטובר, יום עצוב כל-כך. בתוך פחות מעשרים ארבע שעות מדינת ישראל השתנתה ללא היכר… ההיסטוריה דפקה בדלת.
בתוך האפלה המרה הזו, בקעו אלומות של אור. אינספור, אינספור גיבורות וגיבורים הקדישו את עצמם למען אחיהם, למען עתיד ילדיהם, למען הסיפור ששמו מדינת ישראל”.
(מעובד מתוך ההקדמה של הספר “יום אחד באוקטובר: ארבעים גיבורים ארבעים סיפורים”, מאת יאיר אגמון ואוריה מבורך)
מנחה:
האם ראיתם בבית שלכם, שמדליקים נרות? לא נרות שבת, אלא נרות אחרים? בואו נשמע מה כתבה מיריק שניר על נר מיוחד שמדליקים:
קריאה:
חג עצוב | מיריק שניר אימא ואבא היום עצובים סבתא וסבא דמעות מנגבים על השולחן מדליקים נר אחד לא נר שבת נר אחר מיוחד אני מסתכל בכולם שוב ושוב ובלחש שואל מה היום? חג עצוב?
דקה דומיה והדלקת נר
אפשר להדליק נר אחד, ואפשר להכין הרבה נרות קטנים (נרונים) על שולחן במרכז, ולהזמין כל אחד מהילדים להדליק. הציעו לילדים לחשוב על מישהו שמתגעגעים אליו, מישהו שהם נפרדו ממנו. אפשר להזכיר אנשים מתוך קהילת בית-הספר ולספר עליהם.
קריאה:
נישא תפילה שכל החטופים והחטופות יחזרו הביתה במהרה, בשלום, ברפואת הגוף והנפש,
שהמשפחות יחבקו אותם.ן בקרוב ובאהבה.
נישא תפילה להחלמת הפצועים והפצועות, בתקווה למרפא ומזור לכאב הנורא.
נישא תפילה שכל החיילים, החיילות וכוחות הביטחון ישובו בריאים ושלמים.
נישא תפילה לשובם המהיר והבטוח הביתה של כל המפונים והמפונות
נישא תפילה לשלום ולרפואת כל השבור, הכואב, הדואג והעצוב.
במהלך המלחמה גוייסו לצבא הרבה אנשי ונשות מילואים. בבית אנחנו הילדים, בני ובנות הזוג, דאגנו והתגעגענו מאוד. אילה דקל, שבן זוגה יונתן שירת ועדין משרת במילואים כתבה:
קריאה:
“שבת בצהריים, יונתן כותב לי – “אני בטוב, הפעם יש גם על מה לחייך” ומוסיף כהרגלו – “אל תספרי עדיין”.
הדמעות ממלאות את העיניים ותבור ניגש אלי בדאגה לברר מה קרה. כבר יש לו ניסיון לא טוב עם רגעים שבהם אני בוכה אחרי הודעה שמתקבלת. אבל הפעם, הבכי היה משמחה.
מאות לוחמים השתתפו במבצע שחרור החטופים. מאות. חלקם, מאוגדה 98, מחטיבת כפיר, ששם, נמצא עכשיו גם יונתן.
ולרגע אחד הילדים מבינים למה הוא רחוק. למה הוא שם. למה המילואים חשובים. ומה המשימה הגדולה והאדירה שהוא חלק ממנה. ולכמה רגעים הגאווה גוברת על הגעגוע וההתרגשות על הפחד. כמה טוב שהם בבית.”
(אילה דקל, מתוך פוסט בפייסבוק)
מנחה:
בשבעה באוקטובר הרבה משפחות וילדים פונו מביתם. הבית, שהוא המקום הכי בטוח ושהכי נעים לחזור אליו, הפך למקום שאי אפשר להיות בו, כי זה לא בטוח. (אם ההתכנסות נעשית בקבוצה קטנה, אפשר לשאול: מה אני הכי אוהב.ת בבית שלי? מה אני אוהב.ת לעשות בבית שלי? מה הפינה הכי אהובה עלי בבית?)
קריאה (בחרו אחד מהקטעים):
הבית | יהושע צפריר
יֵשׁ דְּבָרִים מְרֻבִּים חֲשׁוּבִים בָּעוֹלָם,
הֶחָשׁוּב מִכֻּלָּם הוּא בֵּיתוֹ שֶל הָאָדָם.
וּכְמוֹ שֶׁאָדָם מֵאָדָם הוּא שוֹנֶה,
כָּךְ שׁוֹנִים הַבָּתִים שֶאוֹתָם הוּא בּוֹנֶה.
יֵש בַּיִת שֶׁהוּא כְּמִבְצָר עַל הָהָר,
יֵש בַּיִת וְהוּא כְּאַרְמוֹן מְפֹאָר.
אַךְ לֹא הָעִקָּר הוּא אַרְמוֹן הוּא בִּקְתָה,
הֶחָשׁוּב הוּא הַבַּיִת שֶבָּנִיתָ אַתָּה.
כִּי בַּיִת אֵינוֹ רַק אֲבָנִים וְקִירוֹת,
כִּי בַּיִת אֵינוֹ רַק צֵרוּף שֶל דִּירוֹת.
כִּי בַּיִת אֵינוֹ סְתָם מִבְנֶה שֶל בֶּטוֹן,
כִּי בַּיִת מַעֲנִיק הַרְגָּשַׁת בִּטָחוֹן.
כִּי בַּיִת הוּא פֶּרַח, שֻׁלְחָן אוֹ מַפָּה,
כִּי בַּיִת הוּא יֶלֶד, רַעְיָה מְצַפָּה.
כִּי בַּיִת הוּא גַּג וּפִנָּה חֲמִימָה,
וּבְרִית כְּרוּתָה בֵּין אָדָם לַאֲדָמָה.
יֵשׁ בָּתֵּי עֲשִׁירִים הָעוֹלִים כֶּסֶף רַב,
אַרְמוֹנוֹת נוֹצְצִים מְצֻפִּים בְּזָהָב.
יֵש בָּתִּים הַנִּרְאִים כְּמַעֲשֵׂי אָמָּנוּת,
אַךְ הַבָּא לְתוֹכָם מַרְגִּישׁ רֵיקָנוּת.
יֵשׁ בַּיִת וְהוּא רַק צְרִיף אוֹ צְרִיפוֹן,
יֵשׁ בַּיִת וְהוּא רַק אֹהֶל קָטֹן,
יֵשׁ בַּיִת וּבוֹ רַק מַצָּע עַל הַקַּשׁ –
אֲבָל מַה שֶּׁחָשוּב הוּא “אֵיךְ הַמַּרְגָּשׁ”.
עַל כֵּן חָשׁוּב לְהַזְכִּיר וְלִזְכֹּר,
כִּי עַל בַּיִת צָרִיךְ לְהָגֵן וְלִשְמֹר.
כִּי רַבִּים דְּבָרִים יְקָרִים בָּעוֹלָם,
אַךְ אֵין כֹּה יָקָר כְּבֵיתוֹ שֶׁל אָדָם.
קופסא ולא יותר | דתיה בן-דור אם מכירים – אפשר לשיר
אם ישאלו אותך “מה זה בית?” אז מה תגיד?
אם ישאלו אותי “מה זה בית?” אני אגיד ש:
בית זה בסך-הכל קופסה שגרים בה, קופסה ולא יותר
אבל על הקופסה הזאת אני אף פעם לא אסכים לוותר
לא, לא אסכים לוותר
בית זה בסך-הכל קופסה שגרים בה, קופסה ולא יותר
אבל על הקופסה הזאת אני אף פעם לא אסכים לוותר
לא, לא אסכים לוותר
אם ישאלו אותך “מה זה אוטו?” אז מה תגיד
אם ישאלו אותי “מה זה אוטו?” אני אגיד ש:
אוטו זה בסך-הכל קופסה שנוסעים בה, קופסה ולא יותר
אבל על הקופסה הזאת אני מוכן בקושי לוותר, בקושי לוותר
אוטו זה בסך-הכל קופסה שנוסעים בה, קופסה ולא יותר
אבל על הקופסה הזאת אני מוכן בקושי לוותר, בקושי לוותר.
בית | אהרן בס
כל ילד צריך
בית לשוב אליו
וריח של חלות
ותבשילים של אמא
ולב מלא געגוע
עם עיניים מצועפות אהבה
כל ילד צריך
בית שיקבל אותו
בזרועות פתוחות
בלי תנאים
בלי שאלות
רק עם חיבוק ולטיפה
שיידע שיש תמיד
לאן לחזור
כל ילד צריך בית כזה
גם הילד הקטן שבך.
שירה (בחרו מבין הבאים):
הביתה | אהוד מנור, יאיר קלינגר עוד שנה חלפה, עוד שנה טרופה, עשבים שוטים עלו בשביל ובגן. רוח נאנח את התריס פתח ומכה בקיר הישן, כמו קורא:
הביתה, הביתה, באה עת לחזור, מן ההרים, משדות זרים. היום דועך ואין סימן.
עד עלות השחר מתפללת לשלומך, שבויה באזיקי פחדים אני שומעת צעדים.
הביתה, הביתה, כי עוד לא ניתן כל מה שהובטח לנו מזמן.
השנים חולפות, השנים קוטפות, ואנחנו לא מצאנו עוד מנוחה.
דור הולך ובא, הלחי רטובה, ובוכה דמעה מלוחה כמו קוראת:
הביתה, הביתה, באה עת לחזור מסוף דרכים, מריב אחים אל תוך אותו מקום בלב.
הביתה, הביתה, טרם רדת אור אל חלומות ללא חומות אל לילה בלי כאב
עד עלות השחר מתפללת לשלומך שמרי שמרי ארצי שלי שברי חלום ישראלי.
הביתה, הביתה, כי עוד לא ניתן כל מה שהובטח לנו מזמן…
האורח | נעמי שמר אם בשער יש אורח שנחת מעבר ים מה נציע לאורח בבואו משם?
טנא ירוק, פרח לבן יין אדום, פת במלח זה מה שיש שב איתנו כאן.
שב איתנו, זה הבית תריס פתוח למדבר שב איתנו כבן בית לא כהלך זר.
טנא ירוק…
והלב הזה הפתי שאף פעם לא יחכים שוב נדלק ושוב הריע אל המרחקים.
טנא ירוק…
האורחים הולכים הביתה תריס פתוח שוב נסגר השולחן נעור וריק וזה מה שנשאר.
טנא ירוק…
צל ומי באר | יורם טהרלב, לוי שער במדרון מעל הוואדי עץ השקדייה פורח באוויר ניחוח הדסים זה הזמן לפני הקיץ שעריו הלב פותח ותמיד ברוכים הנכנסים.
בימים אשר כאלה מחכים עד בוא הליל מחכים לצעדים קרבים לא סוגרים את הבריח לא עוצמים את העיניים בימים כאלה מקשיבים.
מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם מי שעייף ימצא פה צל ומי באר מי שסוכתו נופלת חרש יכנס בדלת חרש יכנס ועד עולם יוכל להישאר.
מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם מי שעייף ימצא פה צל ומי באר מי שסוכתו נופלת חרש יכנס בדלת ותמיד יוכל להישאר.
זה הבית שבנינו זה האורן שנטענו זה השביל וזוהי הבאר מי שבא לפה אחינו מי שבא יסב איתנו והשער שוב לא יסגר.
מנחה:
פעמים רבות אנשים נושאים תפילה, מבקשים דבר־מה, והתפילה שלהם מתחילה במילים של בקשה: לו, הלוואי, מי יתן. נעמי שמר כתבה שיר-תפילה שמתחיל במילים במילים “לו יהי”. היא כתבה את השיר הזה בזמן מלחמה קשה שהתרחשה מזמן, ומאז המילים שלה הפכו לתפילה שאנחנו שרים.
ההמנון של המדינה שלנו נקרא “התקווה”. כל פעם שאנחנו שרים אותו, אנחנו מזכירים לעצמנו, שאת התקווה אנו נושאים שנים רבות ועדיין ממשיכים להחזיק, כי אנחנו רוצים שיהיה פה טוב, שיהיה פה שלום.
כשנשיר עכשיו את “התקווה” – חשבו על כוונה מיוחדת: דבר אחד שאתם מקווים בלב בשביל כל האנשים שחיים במדינת ישראל; ואז נשיר את ההמנון יחד.
בחלוף פרק זמן של שנה תמימה, ובעודנו בתוך ההתרחשות, אנו מציעות לעצור ולייחד זמן להתכנסות טקסית. לקחת הפוגה משגרת היומיום. ליצור מרחב מוגן, מקום לכאב ולאובדן, כדי להרגיש ולהיות יחד בתוך האבל והזיכרון, הגבורה והתקווה.
הטקס מייצג את שלבי התהליך שקורה, קרוב לודאי, בכיתות: נעבור דרך השכול והאובדן, דרך ההפקרה והכישלון, ומהם נצא לתקווה ותקומה.
ניתן לקיים את הטקס במסגרת הכתה או השכבה. ככל שכמות המשתתפים קטנה ניתן לתת יותר מקום לסיפורים וחויות אישיות מיום השבעה באוקטובר, ובעקבותיו.
לא חייבים.ות לעשות את המהלך כולו. מומלץ לצרף נגן.ית כדי ללוות את השירה.
שנה תמימה, מאז שֶׁהוּמַמְנוּ בכאב מפלח.
הטקס הוא מרחב מוגן הַמְּבַכֶּה את החיים שהיו ואינם עוד, יחד עם העוצמה והתקווה.
כל זה קרה ביום אחד באוקטובר, יום עצוב כל כך. בתוך פחות מעשרים ארבע שעות מדינת ישראל השתנתה ללא הכר. […] ההיסטוריה דפקה בדלת. מאז השואה לא נרצחו כל כך הרבה יהודים ביום אחד. הארץ התמלאה בהורים ואחים שכולים, באלמנות ויתומים. הרשתות החברתיות התמלאו בפוסטים של אנשים שחיפשו את יקיריהם, מאות אלפי אזרחים מיישובי העוטף ומגבול הצפון נמלטו מבתיהם והפכו פליטים. מתוך אותה קטסטרופה היסטורית איומה שעמדה לכלותנו קמו ועלו לנו גיבורים […] בתוך האפלה המרה הזו בקעו אלומות של אור. אינספור, אינספור גיבורות וגיבורים שעטו אל לב התופת, סיכנו חייהם ולעיתים אף הקריבו את נפשם למען אחיהם, למען עתיד ילדיהם, למען הסיפור ששמו מדינת ישראל. (מתוך ההקדמה של הספר “יום אחד באוקטובר: ארבעים גיבורים ארבעים סיפורים”, מאת יאיר אגמון ואוריה מבורך)
אבל, שכול וגבורה
קריאה:
תני לצער את כל המרחב וההגנה הנחוצים להם בְּתוֹכְךְ, משום שאם כל אחד ישא את היגון שלו בכנות ובאומץ, הצער שכעת ממלא את העולם – יִשְׁכַּךְ. אבל אם אין לצער מרחב מוגן… אין מילים שידעו לתאר את גודל הכאב. ואולי רק השירה תתן לדמעות לזלוג מעומק השבר, אל הים הגדול.
(אתי הילסום)
מנחה:
נעצור לדקה דומיה, לזכור את האנשים שהיו ואינם, אלה שנהרגו ביום הכואב הזה.
דקת דומייה
מנחה:
מוזמנים.ות להדליק נר זיכרון עבור מי שנפגעו, נרצחו ואינם איתנו היום – מוזמנים לומר שם של אדם, ישוב או קהילה שאני מתגעגע.ת אליהם.ן עכשיו.
* אם יש אנשים ונשים שנפלו ב- 7.10 שקשורים לקהילה – כאן זה הזמן להזכיר אותם.
* אפשר להדליק נר אחד סימלי או להזמין את כל מי שרוצה להדליק נר.
הדלקת נר זכרון, נר נשמה – רגע של געגוע
מנחה:
נאמר קדיש
אם למישהו יש קרוב שנפגע ב-7.10 או במהלך המלחמה זה הזמנה לבקש ממנו לקרוא את הקדיש שמתאים לכם.
את ממד הזמן בשבי קשה להסביר וממילא קשה להבין. כל דקה וכל שעה נמתחות לנצח וריק. לזמן אין משמעות או תחושה. ידענו מתי בוקר ומתי לילה כי עקבנו אחרי קריאות המואזין, אבל אין לזה טעם. המשמעות של חלקי היום אבדה בתוך חוסר הוודאות והאימה התמידית שליוותה כל נשימה. כן, יש את היום, אבל האם יהיה מחר? הרי אין לדעת מה יקרה בעוד שנייה.
(גבריאלה ליימברג מירושלים, נחטפה מבית אחותה בניר עוז ושוחררה אחרי 53 ימים)
קריאה:
הותר לפרסום | דעאל רודריגז גארסיה
הֻתַּר לְפִרְסוּם
כִּי לִבֵּנוּ נִשְׁבַּר.
וּבַמִּסְתָּרִים
בַּחֲדָרִים רֵיקִים
רִבְבוֹת יְבָבוֹת
נֶחְנָקוֹת בְּלִי קוֹל.
הֻתַּר לְפִרְסוּם
כִּי דָּמֵנוּ הֻתַּר.
וְנִבְזַזְנוּ בָּאֲפֵלָה
מִן הַיָּקָר מִכָּל יָקָר.
כְּבָר הֻתַּר לַפִּרְסוּם
כִּי זִיווֹ הַקָּסוּם הַמַּבְהִיק
מִפְּנֵי זֶה שֶׁאָהַבְנוּ, כָּבָה.
אֲבָל תַּחַת אוֹתָהּ אֲדָמָה
כְּבָר מֵנֵץ צֶמַח עַקְשָׁן
מַשְׁרִישׁ עַד אֵין קֵץ
וְנִלְפָּת אַהֲבָה.
קריאה:
הימים ימים של שבר מתמשך. כבר לא שומעים את המפץ הגדול, אלא את רסיסי הלב המתפורר נופלים כמעט חרישית אל רצפת נפשנו.…נותר לנו רק דבר אחד שאינו נותן לנו להיכנע – והוא הערכים שלנו. על כוחם של הערכים לשנות מציאות אני רוצה לדבר, וליתר דיוק, על כך שהערכים שלנו הם התוויות לפעולה שתהפוך את העולם לראוי יותר.
…תפיסת הערכים כתכנית פעולה מחלצת מן השבר דרך קריאתה לצאת למלאכת התיקון. מול לחישותיו של דחף המוות המפתה אל החידלון והייאוש, מתייצבים הערכים כצו 8 פנימי שמשגר אותנו לפעול כסוכני הטוב בעולמנו. הערכים שלנו, האידיאלים שלנו, הם ציווי פנימי שאין אפשרות להתפשר עליו. אולי זה קידוש השם החילוני – השם שאנחנו נותנים לחיים ראויים – ראיית האחר, אחריות, אמת, הימנעות מאלימות מיותרת, הבחנה בין טוב לרע, צניעות וספק כהגנות מפני יוהרה ועיוורון, הכרה באשמה וחתירה לתיקון – אלה ועוד אינם בגדר אפשרויות. הם בגדר שמות מקודשים שעבורם נלחמים בכל הכוח, זועקים אותם ברחובות, מלמדים אותם, כותבים עליהם, מפגינים ונואמים וצועדים בתהלוכות וכותבים פוסטים ומדברים עם כל אדם.
…אנחנו, העדים של המציאות הזו, מספרי הסיפורים שלה – אנחנו שומרי הזיכרון. אנחנו אלה שנחבר את חלקי הפאזל הזה. האופן שבו נעצב את העלילה ונשמר את הסיפור בתוכנו, הוא שיכריע אם נוכל להיוולד מחדש כאומה, אומה חזקה יותר, בטוחה יותר וסולידרית יותר. לא כזו שמושתתת על אימה, אלא על חוסן.
באשליה שבה היינו, שכחנו שאנו שותפים ל”ברית גורל”. ודאי שלא היינו בשלים לחשוב על ייעוד משותף. אחרי כ”ב בתשרי, 7 באוקטובר, שני הפרמטרים הללו לא יוכלו עוד להיזנח.
[…]
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מבארי. מכפר עזה. משדרות. מאופקים. לזכור ולא לשכוח עד ליום אחרון. לא כדי להזין את הפחד – להפך, כדי לכונן את התקווה. עוד יישבו זקנים וזקנות במדשאות בארי, ורחובות העיר שדרות ימלאו ילדים וילדות משחקים. הבתים השרופים ייצבעו מחדש, הנירים ייחרשו והעגבניות ייקטפו. האיום הקיומי יוסר. זוהי לא נבואת נחמה, זוהי תוכנית עבודה.
(חן ארצי סרור – מתוך הטור ב”מוסף לשבת”, ידיעות אחרונות, אוקטובר 2023)
ברית גורל הוא מונח שטבע הרב סולובייצ’יק במאמרו “קול דודי דופק” בתוך “איש האמונה הבודד”, 1965: המונח “גורל” מציין קיום משותף שאינו מבחירה, כורח המלכד את הפרטים לכלל אחד. יחיד הכפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית.
מנחה:
נדליק נר המסמל לנו את קדושת החיים, נר באמצעותו נתפלל ונבקש על החיים, על הבית שנפרץ, נר שמחזק את לב חיינו.
משתתף.ת מדליק.ת נר
שירה:
בימים שיעברו עלינו | אביב בכר, הדס קליינמן וצח דרורי
אחרי שנה של ימי לחימה קשים, נייחל שהשקט יחזור לארצנו ולכל האיזור. בכל האיזור אמהות מודאגות, ילדים מפוחדים, אבות מודאגים. בתום שנה יש בנו את החמלה ואת האומץ לבקש: שלום.
טקס יום הזיכרון מבית היוצר של החלוץ והמדרשה באורנים
יום הזיכרון הוא מפגש קשה עם מציאות חיינו – עם תחושת כאב פועם, עם הצורך לתת לכאב פשר, עם הדממה. יום הזכרון הזה קשה שבעתיים. הוא מחזיק צער ואבל של עשרות שנים קודמות, יחד עם צער אינסוף ואבל רחב שנוספו השנה. בטקס הזה נזכור את כל הנופלים והנופלות, מאז ומעכשיו, הרחוקים והקרובים, וננכיח את הזכרונות כולם.
אך זהו גם יום שיש בו תמיכה הדדית ונשיאה משותפת של צער. יום שיש בו בקשה עמוקה, אפילו נואשת, ליצוק משמעות, ולתת תוקף ודרך לחיינו במדינת ישראל.
הקובץ שלפנינו הוא הצעה להתכנסות, טקס או מעגל ליום הזיכרון, ו/או הצעה לטקס מעבר בין יום הזיכרון ויום העצמאות. נבחר את הטקסטים שנוגעים בנו, כך שיהיה מקום לכאב ויווצר פתח לתקווה.
אמא, אבא וכל השאר 🎵 מילים: ראובן פוליטי/ לחן: עידן רייכל
וכשהלילה תם והשמש מאירה התדעי אמא מה לעינינו נראה? עצים סביב, רמי צמרת אך חרוכי גזע בתים גדולים סביב אך הרוסים הם דהויי צבע מהלך על הריסות אני, אמא ותאמיני לי אין כאן שום אגס ואין כאן פרח
לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה תשקע השמש, תבוא העלטה ואז ננום בבגדנו במיטה כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא
בחיי שזה קשה אך אני נשאר אפורה האדמה ושחור האופק וכחול שמים כאילו משתהה והוא ממתין ולא נוגע, הוא לא נוגע באופק השחור ביניהם חלל, שום קשר וכל השאר וזה קשה מאוד אך אני נשאר יש כאן גדר תיל ואחריה חרב שלופה אמא, אבא וכל השאר
לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה תשקע השמש, תבוא העלטה ואז ננום בבגדנו במיטה כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא
וכשהלילה תם והשמש מאירה התדעי אמא מה לעינינו נראה?
בראש רגעי התכנסות הזכרון – נתפלל, נייחל ונתבע את שוב החטופים והחטופות:
הדס רון זריז
נישא תפילה שכל השבויים והשבויות יחזרו הביתה במהרה, בשלום, ברפואת הגוף והנפש, שהמשפחות יחבקו אותם.ן בקרוב ובאהבה. נישא תפילה להחלמת הפצועים והפצועות לתקווה למרפא ומזור לכאב הנורא. נישא תפילה שכל החיילים, החיילות וכוחות הביטחון ישובו בריאים ושלמים. נישא תפילה לשלום ולרפואת כל השבור, הכואב, הדואג והעצוב. מי ייתן ויבוא שלום עלינו. ונאמר אמן
🍊 אתמול כתבה לי נטע עצמון: “היי שושקה, רציתי לומר לך תודה על הגלויות שלך שנותנות לי כל יום להרגיש. עוד לא איבדתי אף אחד במלחמה, ברוך השם, אני מודה על זה. אני מרגישה שכמו הרבה מאיתנו אני נושאת עליי כאב בלי שם ופנים. שהכאב נעשה נוכח ממש באוויר בינינו, בשיחות, בדברים שאינם עוסקים במלחמה. 🍊 למשל היום בבוקר הכנתי פנקייקים וישבתי לאכול אותם והתחלתי לבכות. כי זה ממש עצוב להכין פנקייקים במלחמה. ואתמול ישבתי על ספסל וראיתי שלושה עצי תפוז והחברה שחלקה איתי את הספסל התחילה לבכות וגם אני ולא היה צריך להגיד כלום. 🍊 ופעם לא היינו בוכים מפנקייקים ומעצי תפוז. אבל היום שניהם נורא עצובים. הלוואי שתציירי גלויה לכל האנשים שלא איבדו אף אחד, אבל הם עדיין נורא נורא עצובים. אבל אולי גם יש תור ארוך של אנשים יותר עצובים שצריכים גלויות. מי יודע אילו הודעות את מקבלת.” 🍊 חשבתי על מה שכתבה נטע, כי גם לי זה קורה. כשמשהו בתפיסת המציאות נסדק, כשהאמון מתערער בזה שהמקום שבו את חיה מתנהל על פי איזשהו סדר או הגיון מוסרי, כשקול דמי אחיך או אחותך זועקים מן האדמה, כל דבר הוא טריגר לבכי. גם פנקייק, גם תפוזים, גם כוס קפה שנשפכה על השולחן, ולרגע נראתה כמו כתם דם. 🍊 זה נכון שיש לי הרבה הודעות עצובות מאוד, ואצייר אותן, אבל הלילה ציירתי פנקייק ותפוזים.
הנסיך הקטן – יהונתן גפן 🎵
פגשתי אותו בלב המדבר יפה שקיעת שמש ללב עצוב ציירתי לו עץ וכבשה על נייר והוא הבטיח לי שישוב
הנסיך הקטן מפלוגה ב’ לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח וכל שושניו הן קוצים כעת וליבו הקטן קפא כקרח
ואם אי פעם תגיעו לכאן תדעו שכאן הוא חרש צנח וקול הנפילה לעולם לא נשמע בגלל החול הרך
והיה אם יופיע שם ילד אחד שפניו שוחקות ושיער לו זהב תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד ולטפו את אבק המדבר מעיניו
ואז תעשו עימי חסד קטן כיתבו נא מהר לכל אימותינו שירווח להן קצת ויפוג צערן הנסיך הקטן חזר אלינו
נדליק חמישה נרות לכל הבוגרים של החלוץ- המדרשה באורנים שנפלו, והזמנה להדליק עוד נרות ולהזכיר שם של נופל.ת שיקר.ה לליבנו.
שבילי הגבורה – יצחק שדה (מייסד ומפקד הפלמ”ח)
הגבורה אינה פסגה. היא דרך העפלה, דרך שאין בה קפיצות. גם בה, ככל דרך יש הסתעפויות, עיתים ההסתעפות מוליכה למטה. דרך הגבורה הצרופה היא זו המוליכה כל הזמן בכיוון אחד – אל ראש ההר. ננסה איפוא, להאיר לעצמנו את הדרך, כי יש בה סכנת ירידה וטעויות. נקדים ונאמר: היסוד שבגבורה אינו האומץ, אלא הנכונות להקרבה עצמית. לאומץ שבגבורה יכול להגיע גם האיש המפחד, אם חזקה בו נכונות ההקרבה. הגבורה האמיתית מתגלה גם בחולין של יום יום. אנו רגילים לייחס את מושג הגבורה לצבאיות מסיבה מובנת: מהלוחם נדרשת הסכמה למפרע להקרבה מקסימלית, לקרבן חיים. אך אין זו הדרך היחידה. אפשר זו דרך המלך של הגבורה. אולם למעלה מוליכים אלפי שבילים, הגבורה היא קודם כל מידה מוסרית. הגבורה שהיא הקרבה, אינה אכזרית ביסודה. היא אינה המתאכזרת. זו היא הצורה הנעלה ביותר של השרות, ביסודה היא אהבת הזולת.
זה קורה 🎵 שמוליק קראוס
זה קורה שהדרך מתמשכת זה קורה יש ללכת, ללכת.
שום דבר לא ידוע לא שנה, לא שבוע יש לנוע, לנוע ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל אבל בן אדם זה קורה.
זה קרה שהדרך התמשכה לי זה קרה לא ידעתי איך זה בא לי.
שום דבר לא ידוע לא שנה, לא שבוע יש לנוע לנוע ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל אבל בן אדם זה קרה.
זה יקרה ואולי בסוף הדרך שנראה, כי הדרך מתמשכת.
שום דבר לא ידוע לא שנה, לא שבוע יש לנוע, לנוע ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל אבל בן אדם זה יקרה.
בחרנו לסיים התכנסות זו עם הזמנה, בתוך כאב האינסוף: למצוא כח רק להרים את הראש, לשאת את העיניים הדומעות, אולי לזקוף מעט את הגב. לפעמים נחוש רגשי אשמה, בבחינת: “איך אהיה כל כך גבוהה?”. אך יש לנו הנשארים בחיים תפקיד. זהו תפקידנו: לחיות, להיות, לחיות.
תעלי את עצמך לחצי התורן אסתר שמיר
“אל תבוססי בבוץ הכאב” אבל כולם מתחת לאדמה גם הנופלים גם הנרצחים גם החטופים איך אהיה כל כך גבוהה? הסי אף מילה יותר תעלי את עצמך לחצי התורן שיראו אותך מרחוק אלה שיחזרו
כל הדברים היפים באמת 🎵 דניאלה ספקטור
כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב
האוהב הפועם בקצבו של הלב
התכנסות לשיח ושיתוף
נזמין לשלב בהתכנסויות הזכרון רגעי שיחה ושיתוף במעגל, בסלון הבית, בין חברים, או עם הקבוצה נציע פה מספר אפשרויות בחרו את האופציה שמתאימה לכם.ן לרגע הזה:
שתפו זיכרון על מישהו.י שנפל.ה
מה המשמעות של הבחירה לחיות כאן במדינת ישראל בשבילכםן?
מה אני מרגיש.ה כעת? מה שלומי היום? מה נותן לי כוחות בימים האלה?
ממה אני חושש.ת השנה ביום הזיכרון?
כל יום בחודשים האחרונים היה כמו יום הזכרון. איך נתמודד עם יום הזכרון השנה?
מסורת- כשהייתי בתיכון, מה נהגתי לעשות ביום הזכרון?
מה התוכניות שלי, איפה אהיה ביום הזכרון השנה?
“זכור ושמור”- איזה “מנהגים”, דברים שעושים, משמרים זכרון?
אפשרות לחלוקה לשיחה לפי מגדר, או לשתף במעגל הגדול: מה המשמעות עבורי להיותי איש/ אשה/ על הרצף, ביום הזה בשבילי?
גשר לתקווה
“בין השמשות – כהרף עין. זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו” (בבלי שבת לד ע”ב)
“בין השמשות” הוא מושג המתאר מעבר חמקמק, שקשה לזהות מתי בדיוק הוא קורה. כזה הוא המעבר בין יום הזכרון ליום העצמאות. בתוך הכאב והאובדן, השנה יותר מתמיד קשה להניח מאחור את האבל, ואנו לוקחות ולוקחים איתנו את הזכרון לתוך יום העצמאות. קשה למצוא בימים אלה שמחה, אבל אפשר וטוב להרגיש, וגם לומר יחד תודה על החיים, על חיינו המורכבים כאן במדינת ישראל. בעת המעבר הכמעט בלתי-אפשרי מיום הזכרון ליום העצמאות, נדמה שאנו נמתחים ונמתחות כמו גשר עצום הנושא תקווה: רגלו האחת של הגשר נטועה באבל ובעצב אינסוף, ורגלו השנייה נמתחת באמונה ובשליחות, כי בוא יבואו ימי שלווה ושלום.
יותר מזה אנחנו לא צריכים 🎵 שלמה ארצי
כבר יבשו עינינו מדמעות ופינו כבר נותר אילם בלי קול מה עוד נבקש? אמור מה עוד? כמעט ביקשנו לנו את הכל
את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים ותן שיחזור שוב לביתו יותר מזה אנחנו לא צריכים
כבר כאבנו אלף צלקות עמוק בפנים הסתרנו אנחה כבר יבשו עינינו מלבכות אמור שכבר עמדנו במבחן
את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים ותן לה להיות שנית איתו יותר מזה אנחנו לא צריכים
כבר כיסינו תל ועוד אחד טמנו את ליבנו בין ברושים עוד מעט תפרוץ האנחה קבל זאת כתפילה מאוד אישית
את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים ותן לנו לשוב ולראותו יותר מזה אנחנו לא צריכים
יש לי סיכוי להינצל, אני יודע אני אוכל להתעורר, להתפכח אני אוכל עוד לדבר באהבה על עצמי ועל העיר ועל אישה כבר עכשיו אני פחות כועס וגל שקט של רגש מתפקע אמא שרה לבן בלילה אמא כאן לידך כל הזמן אני מרגיש שמשהו משתנה העייפות תחלוף האור יעלה ואז אכיר אותך יקירתי ומיד תכירי את אותי תמיד פחדתי להשתגע שהלב יקפא ויתרוקן אבל עכשיו כמו שאני יושב יש לי סיכוי להינצל אני חושב
לפני הקראת קטע מתוך מגילת העצמאות, נמזוג כוס מים לתקווה ולנחמה,
לתוכה נמזוג ונוסיף במעגל מילים קצרות, המחזיקות את תקוותינו ואיחולינו לימים טובים יותר שיבואו במהרה: (מזיגת מים, סבב מילים על כוס המים)
קטעים מתוך מגילת העצמאות:
לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.
הכרזה: 📢
השנה אנו מכריזות ומכריזים בזאת על 76 שנים לעצמאות ישראל!
איך מציינים יום זיכרון כשהאבל והאבדן נוכחים בכל מקום, ונדמה לעיתים שעדיין אין אוויר? באיזה תכנים נעסוק, למה ניתן דגש מיוחד? מה עושים בתקופה שיש בהמחלוקת ציבורית גם על התוכןשל טקס המשואות ויום העצמאות?
דווקא עכשיו, זה התפקיד של מחנכות ומחנכים דמוקרטים-ליברליים להיות מבוגרים אחראיים, להנמיך את הלהבות, לחזק את התוכן הממלכתי, ולהציב את הטקס על אדנים ערכיים ברורים של הנצחת הנופלים, המשך מורשתם, וחיים שיהיו ראויים, ויתבססו על סולידריות ושלום, חירות ושוויון. המצפן שלפניכם מכיל תכנים מסוגים שונים, בשלושה מעגלים – אישי, קהילתי ולאומי.
דף תוכן בספרייה הלאומית, המוקדש לשירתו הייחודית שלבארי חזק, שנפל במלחמת יום הכיפורים:
המעגל הקהילתי
טקסי זיכרון – יֶרַח שָׁבוּר, שהורכב לציון חודש ל-7 באוקטובר:
בתוך תקופת השבר והאבל הממושכת בה אנו מצויים ומצויות, יש משמעות לחלוף הזמן. טקס זה נכתב לציון יום ה-30, ולצערנו כעת אנו מציינים חצי שנה לאבל וחצי שנה בשבי.
דוד גרוסמן, שאיבד את בנו אורי שנפל במלחמת לבנון השנייה
גיליתי שבכל פעם שאני מתפתה לזעם ולשנאה, אני מיד מרגיש שאני מאבד את המגע החי עם הבן שלי. משהו שם נאטם. ואני עשיתי את ההחלטה שלי, בחרתי את הבחירה שלי. ונדמה לי שכל מי שנמצא איתנו כאן הערב – גם הוא או היא בחר את אותה הבחירה. ואני יודע, שגם בתוך הכאב יש נשימה, ויש יצירה, ויש עשיית טוב. שהאבל לא רק מבודֵד אלא גם מחבר, ומחזק. הנה, אפילו אויבים משכבר – ישראלים ופלסטינים – יכולים להתחבר זה אל זה מתוך האבל שלהם, ודווקא בגללו. 2018
נוגה פרידמן, שאיבדה את בן זוגה עידו שנפל ב-7 באוקטובר
אין יותר אנחנו כבר זמן רב, הוא התפרק ונשבר ואבד, אבל כולנו צריכים כעת לייצר אנחנו חדש על בסיס הסכמות עקרוניות מחודשות. הסכמות על אופי המדינה הזו, מה היא מסמלת וכיצד ניתן לחיות בה. זה חייב לקרות בבחירות. 1.4.24
בחלוף פרק זמן זה של 100 יום, ובעודנו בתוך ההתרחשות, אנו מציעות לעצור ולייחד זמן להתכנסות טקסית. לקחת הפוגה מהעשייה, האקטיביזם, התיקון, וליצור מרחב מוגן, מקום לכאב ולאו, כדי להרגיש ולהיות יחד בתוך האבל והזכרון.
ניתן לקיים את הטקס בקבוצה, בתכנית חינוכית, בקהילה או בחיק המשפחה. לא חייבים.ות לעשות את המהלך כולו, ניתן לבחור מספר “תחנות” מתוכו: תפילה לחטופים, לרפואת הפצועות.ים, לשלום חיילי צה”ל ומדינת ישראל, ולבסוף: נר זכרון למתים, תפילה לשלום העולם, וקדיש – תפילת זכרון למי שאינם עוד עימנו. אם יש אפשרות לצרף נגן.ית ולשיר מעט יחד – מה טוב.
טקס זה יוכל לחזור על עצמו כל עוד נזדקק לו, כל עוד יעבור עוד יֶרַח שָׁבוּר מאובדנים נוספים.
צוות אגף חינוך וזהות, המדרשה באורנים – החלוץ
פתיחת הטקס
שיר פתיחה:
הליכה לקיסריה מילים: חנה סנש אלי, אלי שלא יגמר לעולם החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים, תפילת האדם.
החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים, תפילת האדם.
על כל אלה מילים ולחן: נעמי שמר
על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק, על בתנו התינוקת שמור אלי הטוב.
על האש המבוערת, על המים הזכים, על האיש השב הביתה מן המרחקים.
על כל אלה, על כל אלה, שמור נא לי אלי הטוב. על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק. אל נא תעקור נטוע, אל תשכח את התקווה השיבני ואשובה אל הארץ הטובה.
שמור אלי על זה הבית, על הגן, על החומה, מיגון, מפחד פתע וממלחמה.
שמור על המעט שיש לי, על האור ועל הטף על הפרי שלא הבשיל עוד ושנאסף.
אנא, שמור לי על כל אלה ועל אהובי נפשי, על השקט, על הבכי ועל זה השיר.
על כל אלה..
קריאה:
אתי הילסום
תני לצער את כל המרחב וההגנה הנחוצים להם בתוכך, משום שאם כל אחד ישא את היגון שלו בכנות ובאומץ, הצער שכעת ממלא את העולם ישכך. אבל אם אין לצער מרחב מוגן… אין מילים שידעו לתאר את גודל הכאב . ואולי רק השירה תתן לדמעות לזלוג מעומק השבר אל הים הגדול.
מנחה:
בתוך חודש כואב, וכשהכל עוד קורה, הטקס הזה הוא הזמנה לציין יחד נקודה בזמן, לעשות מקום לכאב ולאבל יחד. בתוך “שגרת החירום”, נתייחד עם הבתים והקהילות שנפגעו, וניתן מקום גם לרעד שנמצא בלבבות של כולנו.
הדלקת נר זכרון, נר נשמה
מנחה:
נדליק נר זכרון, לזכרם היקר של כל אלה שנרצחו באסון הקטלני, ובלחימה.
האש תסמל את חום גופם שעדיין איתנו, רעד הלהבה יסמל את השבר הנורא עם לכתם מאיתנו.
אני מזמינ.ה אותנו לקום להדלקת הנר ולאמירת קדיש יחד.
כבר יבשו עינינו מדמעות, ופינו כבר נותר אילם בלי קול. מה עוד נבקש, אמור מה עוד? כמעט ביקשנו לנו את הכל.
את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כאבנו אלף צלקות, עמוק בפנים הסתרנו אנחה. כבר יבשו עינינו מלבכות – אמור שכבר עמדנו במבחן.
את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן לה להיות שנית איתו – יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כיסינו תל ועוד אחד, טמנו את ליבנו בין ברושים. עוד מעט תפרוץ האנחה – קבל זאת כתפילה מאוד אישית.
את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן לנו לשוב ולראותו – יותר מזה אנחנו לא צריכים.
תפילה לשלום הבית
מנחה:
ב-7 באוקטובר פגשנו באפשרות שהבית שלנו ייפרץ. אנשים רבים איבדו את ביתם, ונמצאים במצב של מגורי ארעי ואירוח לתקופה ארוכה, בניסיון להרגיש בבית במקום שהוא לא הבית שלהםן. לכולנו – האירוע טילטל את חווית הבטחון והמוגנות בבית הפרטי שלנו, בקהילה ובבית הלאומי שלנו יחד – מדינת ישראל.
בימים שיעברו עלינו | אביב בכר, הדס קליינמן וצח דרורי
בימים שיעברו עלינו נדע לשאת יותר עצבות רכה והשמיים יחכו לנו עד שנבין
ובלילות נרוץ מתוך עצמנו אל שדות ילדות, בארץ לא שבויה אתה המים המבקשים משיבולים לגדול
אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב כשהכאב כמו אבן שם אני כמעט כבר מת מאהבה
השנים יכשילו את רגלינו, אך לא ניפול, כמו אבן נעמוד מול כל סופות החול, השלג והאש תמיד נדע לזכור שיעבור
אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב כשהכאב כמו אבן שם אני כמעט כבר מת מאהבה
תפילה לשלום
מנחה:
אנחנו נמצאים בתוך ימי לחימה קשים, נייחל שהשקט יחזור לארצנו ולכל האיזור. בכל האיזור אמהות מודאגות, ילדים מפוחדים, אבות מודאגים. בתום מאה ימים, יש בנו את החמלה ואת האומץ לבקש: שלום.
קריאה: תפילה לשלום | רבי נחמן מברסלב
אדון השלום, מלך שהשלום שלו, עושה שלום ובורא הכל. יהי רצון מלפניך שתבטל מלחמות ושפיכות דמים מן העולם ותמשיך שלום גדול ונפלא בעולם ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
עזרנו והושיענו כולנו שנזכה תמיד לאחוז במידת השלום, ויהיה שלום גדול באמת בין כל אדם לחברו, ובין איש לאשתו ולא יהיה שום מחלוקת אפילו בלב בין כל בני אדם.
ויהיה כל אדם אוהב שלום ורודף שלום תמיד באמת ובלב שלם, ולא נחזיק במחלוקת כלל לעולם ואפילו נגד החולקים עלינו ולא נבייש שום אדם בעולם מקטן ועד גדול ונזכה לקיים באמת מצוות ואהבת לרעך כמוך בכל לב וגוף ונפש וממון, ויקויים בנו מקרא שכתוב, ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם. ה` שלום, ברכנו בשלום
שירה:
עושה שלום במרומיו
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ועל כל יושבי תבל, ואימרו אמן.
שיר סיום:
לו יהי | נעמי שמר
עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כבד כל שנבקש לו יהי. ואם בחלונות הערב אור נרות החג רועד כל שנבקש לו יהי.
לו יהי, לו יהי אנא – לו יהי כל שנבקש לו יהי.
אם המבשר עומד בדלת תן מילה טובה בפיו כל שנבקש לו יהי אם נפשך למות שואלת מפריחה ומאסיף כל שנבקש לו יהי
לו יהי, לו יהי…
מה קול ענות אני שומע קול שופר וקול תופים כל שנבקש לו יהי לו תישמע בתוך כל אלה גם תפילה אחת מפי כל שנבקש לו יהי
לו יהי לו יהי…..
בתוך שכונה קטנה מוצלת בית קט עם גג אדום כל שנבקש לו יהי. זה סוף הקיץ סוף הדרך תן להם לשוב הלום כל שנבקש לו יהי.
לו יהי, לו יהי…
ואם פתאום יזרח מאופל על ראשנו אור כוכב כל שנבקש לו יהי. אז תן שלווה ותן גם כוח לכל אלה שנאהב כל שנבקש לו יהי.
