מטרות

1. להבין שהמרד לא היה רגע חד-פעמי, אלא תוצאה של תהליך הדרכתי ובניית קבוצה אידיאולוגית.
2. לזהות את הכוח החינוכי של תנועות הנוער בגטאות ואת השפעתן על יכולת ההישרדות וההתנגדות.
3. לדון במשמעותו של “בית ספר לרוח האדם” ובערכים ותודעה כמרכיבים מכריעים בחוסן אישי וקבוצתי.

מהלך הפעילות

פתיחה

תנועות הנוער היהודיות, שהיו לפני המלחמה מסגרות חינוכיות ציוניות, הפכו בתקופת השואה למוקד של התנגדות, מנהיגות ומאבק. תחילה פעלו התנועות בגטאות בחינוך, סיוע והברחת מזון, אך עם ההבנה שמטרת הנאצים היא השמדה מוחלטת, הן עברו להתארגנות מחתרתית ולמאבק מזוין. חברי התנועות הובילו את המרידות בגטאות, בהן מרד גטו ורשה ומרד גטו וילנה, ברחו ליערות והצטרפו ללחימה פרטיזנית. כך הפכו צעירי התנועות לכוח המרכזי בהתקוממות היהודית בשואה ולסמל של התנגדות ונחישות. השיעור עוסק בכוחה של תנועת נוער בתקופת השואה, ובתהליכים החינוכיים שהובילו למרד. נחקור כיצד תנועות הנוער בגטאות היוו מסגרת של תקווה, למידה והתנגדות רוחנית וצבאית, ונשאל מה אנו יכולים ללמוד מהן כיום. ננסה להבין כיצד מנהיגות חינוכית, אידיאולוגיה וחינוך לערכים השפיעו על גורלם של צעירים בתקופת המרד.

חלק א’ – תנועות הנוער

נצפה בסרטון על תנועת הנוער בגטו לודג’, כפי שמעיד ישראל אבירם:

נשאל:

• מה הייתה המשמעות של התנועה עבור ישראל?
• מדוע היא שינתה את החוויה שלו בגטו?
• אילו ערכים ומנגנונים רגשיים הוא מתאר כמקורות לכוח?

חלק ב’ – הכוח של תנועות הנוער בגטו

נציג את התערוכה בחדר.
נבקש מהמשתתפות והמשתתפים לעבור עם דף ולכתוב תשובות לשאלות המוצגות על גבי התערוכה.

בחזרה במליאה נשאל:

• מה היה הכוח של תנועות הנוער בתקופה זו?
• למה דווקא מסגרות הנוער הפכו להיות כל-כך משמעותיות?
• איך הפעילות בתנועות הנוער הכשירו את חבריהן לצאת למרד מזוין?

חלק ג’ – דילמות יציאה למרד

נקרא שיחה שהתקיימה בין חברי המחתרת על הבחירה לצאת למרד, מתוך: “להבות באפר”, רוז’קה קורצ’אק. נחלק את הדמיות השונות בין המשתתפות והמשתתפים.

למנחה:

השיחה המתועדת להלן התקיימה בדצמבר 1941 בגטו וילנה, תחת שלטון הכיבוש הנאצי. וילנה, שנכבשה על ידי הגרמנים ביוני 1941, הפכה לזירה של השמדה שיטתית של יהודיה. בתוך חודשים ספורים נרצחו עשרות אלפי יהודים בפעולות (אקציות) המוניות בפונאר – אתר הוצאה להורג מחוץ לעיר. הנהגת תנועת השומר הצעיר בגטו וילנה, בראשות אבא קובנר, רוז’קה קורצ’אק, חייקה גרוסמן ויעקב גנס, התכנסה כדי לדון על דרכה של התנועה נוכח המציאות המתבהרת – לא מדובר בגירוש, אלא בהשמדה שיטתית של העם היהודי.

השיחה משקפת את הדילמות המוסריות והמעשיות של מנהיגי תנועות הנוער היהודיות בתקופת השואה – האם לנסות להציל את עצמם, האם להשלים עם גורלם, או להילחם בכל מחיר, גם בידיעה שהסיכויים לניצחון קלושים.

חייקה גרוסמן:
“שומה על התייעצותנו לקבוע המשך דרכה ועבודתה של התנועה. הרינו עומדים בסיומה של תקופה, תקופת מאמצים שמטרתם הייתה הצלת האקטיב – החברים. את החלק הארי הצלחנו להציל, אך אחרת היא הבעיה שניצבת כעת בפנינו: בכל החריפות נשאלת השאלה – האם הדרך שפסענו בה עד כה היא הדרך הנכונה? האם זו צריכה להיות דרכה של התנועה?
ייתכן כי שום תנועה לא הייתה מעולם במצב דומה לשלנו. אנו מבודדים, מנותקים מהמרכז שבארץ, ללא אפשרות לבחון ערכים יחד עם שאר חלקי התנועה בגטאות. שומה עלינו לבדנו להחליט ולעבור את הדרך.”

אבא קובנר:
“מאז ישיבת המועצה האחרונה התדלדלו שורותינו. בתקופת הביניים נעקרו מתוכנו בכוח הקרובים לנו ביותר והובלו למוות עם המוני ישראל. אך איני בא כעת להביע את כאבנו או אבלנו – עלינו לעשות חשבון. חייבים אנו כעת, ולא לאחר זמן, לערוך את חשבון מצפוננו, חשבון מלא.
עם עקירתם של חברינו ניצבה לפנינו האמת בכל מערומיה – אותה אמת שעדיין מעורפלת לעיני רבים. האמת היא שאין להאמין כי אלה שנלקחו מאיתנו חיים, או שהובלתם הייתה אך גירוש. כל שאירע לנו עד עתה משמעו פונאר – מוות. ואף זו אינה האמת כולה – השמדתם של אלפים אינה אלא בשורת הכחדה של מיליונים. מותם שלהם הוא אובדננו השלם….
על כן תשובתנו הראשונה חייבת להיות: אין מנוס – ואין מפלט!האם קיימת אפשרות של הצלה? אם גם אכזרית היא התשובה, חייבים אנו לומר בבירור: לא.
ליחידים, לעשרות ולמאות – אולי. אך לעם היהודי כולו תחת עול הכיבוש הגרמני – אין הצלה.
האם יש מוצא? כן! מוצא קיים – מרד והתנגדות מזוינת.
זהו המוצא היחידי, הדרך היחידה לכבוד עמנו. עלינו להבין זאת בשלמותה, בדעה צלולה, בלב עמוק ובכל החושים – במלוא ישותנו. עלינו לחיות היום לאור הידיעה הזו, כדי שנוכל להכין מחר את ההמונים למאבק. זה לא יכול להיות מעשה מקרי או פרטיזני – זה חייב להיות מפעל מאורגן ורחב היקף.”

יעקב:
“אנחנו השומרים, וכל חינוכנו, כל חיינו, היו מכוונים לארץ-ישראל. שללנו תמיד את הגלות על כל גילוייה. כעת מתרגשת שואה על יהדות אירופה – ייתכן שתצא ממנה שבורה ברוחה, אך אין ביטחון שלא תיכחד לחלוטין. ובתוך השואה הזו, נותרנו אנו – קומץ שומרים. אך האמת היא שמקומנו בארץ, לא כאן. העלייה היא יסוד חיינו.
חייבים אנו לעשות כל מאמץ כדי להציל כמה שיותר מחברינו! התנועה בוורשה פעילה, ושם אנו מצווים להתרכז, לחזק את האקטיב ולהבטיח את המשכיותה.
מלחמה – נועדה להיות בארץ-ישראל, שם ניאבק עד הניצחון. אך בגטו? כאן, ההתנגדות היא רק הפגנה. אין לנו תמיכה, אנו חלשים וחסרי מגן, ולנאצים יש כוח אדיר. בתנאים כאלה – המרד חסר סיכוי לחלוטין.
עלינו לחשוב בהיגיון – לא נוכל לנצח. מה טעם במאבק שיוביל להשמדה ודאית? אין זו יכולה להיות מטרתנו כתנועה.”

רייזל (רוז’קה קורצ’אק):
“יישמד העם היהודי – וישתייר האקטיב השומרי? האם מטרתנו היא להציל רק את עצמנו ולהותיר את האחרים לגורלם? ומה נשיב לילד בארץ-ישראל שישאל: “מה עשיתם אתם כאשר נפלו אלפים ומיליונים?”
האם נאמר לו שהצלנו את נפשותינו בלבד?
דווקא משום שאנו חלק מהעם, עלינו להיאבק – להיאבק על כבודו, על ערכיו.
לכל עם יש מקורות גבורה משלו, נכסים שמעניקים השראה לדורות הבאים. אך אם לא נפעל, מה ישאיר העם היהודי לצעירים בארץ? רק זיכרונות של שחיטות, השמדות ואזלת יד?
תפקידנו הוא לשנות את גורל עמנו! אסור שהטרגדיה תהיה כל מה שייזכר – עלינו להוסיף לתולדות עמנו גם פרקים של גבורה והתנגדות.
אם נילחם – גם אם ניפול, ניצור מורשת של כבוד. אם לא ניאבק, במה נהיה טובים מאלה שהובלו חסרי אונים למוות?”

אדם:
“איך אנו יכולים לחשוב על התנגדות – בשעה שאנו אחראים לחייהם של כל יהודי הגטו? אם נתחיל לפעול, האם לא נסכן את כולם?
עלינו לשאול את עצמנו – האם רשאים אנו להמיט חורבן על כולם? אם ניכשל, האם לא יקללו אותנו יהודי הגטו ויהפכו אותנו לאויביהם?”

אבא קובנר (סיכום הוויכוח):
“הנקודה הסתומה כאן היא – האם באמת ניצבים אנו בפני השמדה מוחלטת?
אני משוכנע שכן. אך רבים עדיין מסרבים להכיר בכך. יום יבוא והמציאות תטפח על פניהם, אך אז כבר יהיה מאוחר.
אין לעמנו כאן מפלט. רק בודדים עשויים להינצל – אך האם נוכל אנחנו, כנציגי התנועה, לבחור בדרך של הצלה אישית?
עלינו להשליך כל אשליות, להחדיר את ההכרה בנו ובזולתנו. להפיח אמונה בקרב הנוער השבור, להעניק לו גאווה לאומית ושנאה כלפי האויב, ולהכשיר אותו לקרב.
אנחנו לא נלך כצאן לטבח!
גם אם אין לנו סיכוי לנצח, עלינו לבחור – לא ליפול חסרי אונים, אלא להילחם עד הסוף.”

שאלות לדיון:

• האם נכון לצאת למרד גם כשאין סיכוי לניצחון?
• האם האחריות כלפי הציבור מחייבת לדחות את המרד?
• כיצד השפיעה החברוּת בתנועת הנוער על ההחלטה להילחם?
• האם אתם מסכימים עם ההחלטה לצאת למרד מזוין? מה עמד מול עיניהם כאשר התקבלה ההחלטה?

חלק ד’

נקרא ציטוט של יצחק אנטק צוקרמן מתוך ראיון שנעשה עימו לאחר עלייתו ארצה

“אינני חושב שיש צורך לנתח את המרד מבחינה צבאית. המדובר הוא במלחמה של פחות מאלף איש נגד צבא אדיר ובלב איש לא היה הפקפוק ביחס לתוצאותיו המעשיות. זה לא נושא ללימוד בבית ספר צבאי. לא הנשק, לא המבצעים, לא הטקטיקה. אם יש בית ספר ללימוד רוח האדם, הרי שם זה צריך להיות מקצוע ראשי.”
(מתוך ריאיון לרם עברון בתכנית ״עלי כותרת”)

שאלות לדיון:

• מה משמעות המושג “בית ספר לרוח האדם”?
• אילו לקחים אנו יכולים ללמוד מסיפורן של תנועות הנוער בגטאות?
• האם גם היום מסגרות חינוכיות יכולות לשמש “בית ספר לרוח האדם”? כיצד?

סיכום:

המרד בגטאות לא התרחש יש מאין. הוא היה תוצאה של תהליך חינוכי, רוח אידיאולוגית וקבוצתיוּת. תנועות הנוער סיפקו לחבריהן עוגן של משמעות בתוך התופת. מסיפורן אפשר ללמוד על החשיבות של קהילה, על כוחם של ערכים ועל הדרך שבה גם בתנאים קיצוניים ניתן לשמור על האנושיות.

לכל מערכי הימים הלאומיים