להכיר את מגילת העצמאות כמסמך המכונן של מדינת ישראל
לבחון את הרלוונטיות של עקרונות מגילת העצמאות
לאשר מחדש את עקרונות מגילת העצמאות כערכים אישיים וחברתיים
מהלך הפעילות
פתיחה
נציג קטע קצר מהכרזת העצמאות:
נשאל:
מי מזהה את האירוע?
מה מיוחד במעמד הזה?
נסביר: בתאריך ה’ באייר תש”ח 1948 הוכרזה הקמת מדינת ישראל. מסמך הכרזת המדינה שמקריא בן-גוריון במעמד זה יהפוך להיות מגילת העצמאות של ישראל.
חלק א’ – איך להקים מדינה?
דמיון מודרך:
דמיינו שאתם או אתן עכשיו במקומו של דוד בן-גוריון, ומוטלת עליכם/ן המשימה לכתוב את ההכרזה על הקמת המדינה. מה תכריזו? חשבו: מה חשוב שיהיה במדינה הזו? אילו ערכים מובילים אותה? מה משותף לכל האזרחים במדינה החדשה?
כתבו לעצמכם/ן רשימה של ערכים מרכזיים, המובילים את המדינה ואת האזרחים בה.
נאסוף ונכתוב בטור, בצד ימין של הלוח, את הערכים שעלו בקבוצה.
חלק ב’ – מה אומרת מגילת העצמאות?
נקרין את הקטע הבא בו ניתן לקרוא ולשמוע את מרבית נוסח מגילת העצמאות:
אחת הטעויות המפורסמות בנוגע למגילת העצמאות היא הדעה הרווחת שמדינת ישראל מוגדרת במגילת העצמאות מדינה יהודית ודמוקרטית. אולם כפי שייווכח לדעת כל המעיין אף לרגע במגילת העצמאות, לא רק שביטוי מעין זה אינו מופיע במגילה, אלא שאף על פי שמגילת העצמאות רוויה ערכים דמוקרטיים, המילה “דמוקרטיה” עצמה (על הטיותיה) אינה מופיעה בה. […] בחירתו של בן גוריון להגדיר את הנרטיב ההיסטורי כ”קשר היסטורי ומסורתי” חושפת מורכבות בזהותו ובזהות שייעד למדינה – יהודית וחילונית, בעלת ערכים הנובעים מהמסורת ועומדת בסטנדרטים מחמירים של שמירה על זכויות אדם.
נסביר: אף שהמילים “דמוקרטיה” או “דמוקרטית” אינן מופיעות במגילת העצמאות כלל, ההכרזה על המדינה הצעירה כדמוקרטית עולה מערכי החופש והשוויון שמופיעים בנוסח המגילה: חופש (דת, תרבות, חינוך ושפה) ושוויון זכויות מלא – ללא הבדל דת, גזע ומין.
שאלות לדיון:
האם העובדה שהמילה “דמוקרטיה” לא כתובה במגילת העצמאות, פוגעת בהיותה של ישראל דמוקרטית?
בדיעבד, האם היה חשוב להוסיף את המילה “דמוקרטיה” למגילה?
סיכום:
מגילת העצמאות הוקראה במעמד הכרזת המדינה. ככזו, היא המסמך המכונן שמגדיר את ערכי המדינה, מאז הקמתה ועד היום.
כפי שראינו ישנם ערכים שמופיעים באופן ברור במגילה, וישנם ערכים שרק משתמעים ממנה. גם ערכים המצוינים במפורש בהכרזה לאו דווקא מיושמים במציאות העכשווית בישראל.
להבין את משמעות הריבונות – ריבונות היא לא רק שליטה טריטוריאלית, אלא אחריות רחבה על עיצוב החברה, הערכים והתרבות שבתוכה. ריבונות היא היכולת לקבוע את הדרך הלאומית.
להיות מודעים למחיר ההיסטורי של ריבונות – השגת ריבונות כרוכה באתגרים ובמחירים – אישיים, חברתיים ולאומיים. החניכים יכירו בכך שהחירות המדינית של העם היהודי לוותה במאבקים ובבחירות קשות לאורך ההיסטוריה.
להכיר בריבונות כביטוי לערכינו הלאומיים – הריבונות אמורה לשקף את הערכים שלנו כעם. עלינו לשאול מה הערכים אותם היינו רוצים שהריבונות היהודית תייצג – יום העצמאות הוא ביטוי לאותם ערכים.
מהלך הפעילות
פתיחה
יום העצמאות אינו רק חגיגת הקמת המדינה, אלא הזדמנות לחשוב לעומק על המשמעות של ריבונות. מה המשמעות של להיות עם חופשי בארצו? האם ריבונות היא רק שליטה על שטח, או שמא היא גם מחויבות לעיצוב החברה והערכים שבתוכה?
לאורך ההיסטוריה, העם היהודי חווה תקופות קצרות של עצמאות ותקופות ארוכות של גלות. חזרתו של העם היהודי לריבונות הייתה חלום בן אלפיים שנה שהתגשם, אך גם אתגר הדורש התמודדות מתמשכת. ביום העצמאות, כשהמדינה חוגגת את קיומה, נרצה לעצור ולשאול: מה אנחנו עושים עם העצמאות הזו? האם ריבונות היא יעד בפני עצמו, או שהיא אמצעי ליצירת חברה ערכית וצודקת?
בשיעור הזה נבחן כיצד הריבונות עיצבה את ההיסטוריה היהודית, נדון במחירים ובאתגרים שלה, ונשאל כיצד נוכל להבטיח שהיא תשמש אותנו לא רק ככוח שלטוני, אלא גם כבסיס לאחריות מוסרית וחברתית.
חלק א’ – מהי ריבונות?
נשאל את המשתתפות והמשתתפים מה הם המרכיבים החיוניים של ריבונות, ונכתוב אותם על הלוח.
נשווה בין תשובותיהם לבין ההגדרה האקדמית המקובלת, הכוללת:
שליטה טריטוריאלית – גבולות מוגדרים.
שלטון עצמאי– ממשלה, מערכת משפט, צבא.
זהות לאומית – חוקים, סמלים, תרבות משותפת.
כלכלה וחברה – שליטה במשאבים, מערכות רווחה.
יחסים בינלאומיים – הכרה דיפלומטית ויחסי חוץ.
דיון:
האם ניתן להיות ריבוניים ללא כל אחד מהמרכיבים האלה?
כיצד כל אחד מהם בא לידי ביטוי בישראל?
חלק ב’ – בין ריבונות לגלות
ההיסטוריה היהודית היא מסע מתמשך בין ריבונות לבין גלות. כעת נבחן מה הם האירועים והתקופות בהיסטוריה היהודית המסמלות ריבונות. נחלק את המשתתפות ומשתתפים לשתי קבוצות (או יותר, בהתאם לכמות), כל קבוצה תקבל פתקים עם שמות אירועים היסטוריים ויהיה עליה לסדר אותם על פני ציר זמן בסדר כרונולוגי, ונקיים תחרות בין הקבוצות.
נאום בקבלת פרס נובל / ש”י עגנון (1966) “מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו – נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל, בכל עת, תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שֶמִיִרְאַתָם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה; שאם היו אחי בני עמי שומעים –לא היו יכולים לעמוד בצערם, מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה – נתנו לי לעשות שירים בכתב. “
תיאור של חג הסיגד / תמר יוסף (אינגדאו), שגדלה באזור גונדר ועלתה לארץ בגיל 14 במבצע משה באותו יום אנשים היו צמים ולובשים לבן, האווירה הייתה של התרומות רוחנית. חלק גדול מאד מהתפילה עוסק בירושלים, בשנה הבאה בירושלים. אני ידעתי להגיד ירושלים לפני שידעתי להגיד את שמי, ירושלים סימנה עבורנו גן עדן. (מתוך אתר בית אבי חי)
שאלות לדיון:
כיצד מבטאים הטקסטים את החוויה של אובדן הריבונות?
האם העם היהודי הצליח לשמור על זהותו בגלות? כיצד?
מה לדעתכם היה הכי קשה ליהודים בגלות? (אפשר לשתף בסיבות בגללן המשפחות של המשתתפים והמשתתפות עלו לארץ)
גרשם שלום (1897–1982) היה חוקר יהודי-ישראלי, מייסד המחקר האקדמי של הקבלה והמיסטיקה היהודית. הוא עלה לארץ ב-1923, היה ממקימי החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ופרסם מחקרים פורצי דרך על הקבלה והשבתאות.
שאלות לדיון במליאה:
מתוך השיחה, מהו המחיר שדורשת מאיתנו הריבונות (החזרה להיסטוריה)? מה מחיר הגלות? מה הדוגמאות היום לשני צדי המטבע?
האם אתם מרגישים שאתם חיים מתוך תחושת אחריות ליהדות?
מה זה אומר, שבעצם כל אחד מאיתנו הוא חלק מהממסד? האם יש לזה מחירים?
האם השנה וחצי האחרונות חיזקו בכם את תחושת האחריות על העם היהודי, או דווקא גרמו לכם לרצות להתרחק מאותה אחריות?
חלק ה’
נקרא את הגדרת הריבונות של אבי שגיא.
אבי שגיא הוא פילוסוף וחוקר ישראלי, המתמחה בהגות יהודית, פילוסופיה של המשפט ואתיקה. פרופסור במרכז שלם ובאוניברסיטת בר-אילן, כתב רבות על זהות יהודית, דמוקרטיה ויחסי דת ומדינה.
אבי שגיא על ריבונות (מתוך הרצאה מוקלטת על פלורליזם) ביסוד המדינה – האמנה בין האזרחים למדינה […] ביסודה של האמנה עומדים ערכים. כאשר אזרחים נותנים כח למדינה, הם נותנים את הכח כדי לממש תכליות. התכליות קשורות ברווחתם, שלמותם, ביטחונם וחירותם של האזרחים. המדינה היא אמצעי למימוש ערכינו […] אלא שלמדינה יש תכליות המוכתבות ע”י האזרחים והיא מתאימה ומתקנת את עצמה לאורך הדורות.
שאלות לדיון:
למה ריבונות היא גם יציקת תוכן של חברה?
מה לדעתכם התוכן שאנו יצקנו ויוצקים לריבונות שלנו? איזה תוכן הייתם רוצים שהריבונות תחזיק בה?
איך יום העצמאות הוא ביטוי של התוכן של הריבונות שלנו? איך הייתה רוצים לחגוג אותו?
סיכום:
ביום העצמאות אנחנו חוגגים את הזכות להיות עם עצמאי במדינה משלנו, אך החג הזה הוא לא רק ציון דרך היסטורי – הוא תזכורת לאחריות הגדולה הכרוכה בעצמאות. ריבונות היא לא רק עובדה קיימת, אלא בחירה מתמשכת: כיצד להשתמש בכוח שניתן לנו? אילו ערכים ינחו אותנו בעיצוב החברה?
השיעור הזה לימד אותנו שריבונות היא הרבה מעבר לשלטון – היא בחירה באיזה אופן ננהל את חיינו כחברה, איך נתמודד עם אתגרים פנימיים וחיצוניים, ואילו עקרונות יעמדו בבסיס המדינה שלנו. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהחזקת ריבונות אינה מובנת מאליה, ושמירה עליה דורשת לא רק עוצמה, אלא גם חכמה, מוסריות ויכולת להגדיר מטרות משותפות.
ביום העצמאות, כשהדגלים מתנופפים והשירים נשמעים ברחובות, חשוב לזכור שהעצמאות אינה רק אירוע שאירע בעבר – היא אתגר שמלווה אותנו בכל יום מחדש. השאלה הגדולה היא לא רק כיצד נשמור על הריבונות שלנו, אלא איך נעניק לה משמעות שתשקף את הערכים והחזון שלנו כחברה.
לכל מערכי הימים הלאומיים
אסופת מערכי הימים הלאומיים
תהליך חינוכי לעיסוק משמעותי במועדי לוח השנה העברי שבין פסח ליום העצמאות, ברוח ערכי היהדות הישראלית הליברלית.
לזהות את ההנצחה כהתמודדות עם שכול וגם פעולה אזרחית
להכיר סיפורי נופלים ונופלות דרך הנצחתם/ן
לעודד את החניכים למעורבות חברתית ואקטיביזם
מהלך הפעילות
פתיחה
נקרין את הקליפ:
נשאל:
מי מזהה מה מיוחד בשיר?
נגיד:
השיר “שמיים מלאים כוכבים” הוא תרגום השיר A Sky Full Of Stars של להקת קולדפליי. השיר בוצע והוקלט ע”י להקת “הפיל הכחול” לזכרה של יעל לייבושור ז”ל, תצפיתנית שנפלה במוצב נחל עוז ב-7.10.23. יעל אהבה מאוד את להקת קולדפליי ובמיוחד את השיר הזה, ולהקת הפיל הכחול הקליטה והקדישה את השיר לה. הקליפ של השיר מעוצב בתמונות של יעל, לצד משפטים הכתובים בגופן מיוחד, שנוצר על-פי כתב ידה של יעל במסגרת פרויקט ההנצחה “אות. חיים”.
נתחלק כעת לארבע קבוצות עבודה (או יותר, לפי גודל הקבוצה). כל קבוצה תקבל קטע מתוך כתבה בעיתונות, המתאר פעולת הנצחה ציבורית, שיש לה מטרות מעבר לזיכרון הפרטי. יש לקרוא את הקטע ולענות על השאלות הזהות.
לבחון במבט ביקורתי את אתוס הגבורה ביחס למותם של חיילים צעירים.
לבחור לזכור את סיפורם של חללי צה״ל כסיפורים של בני אדם פשוטים שבחרו בחירות הומאניות ונהרגו למענן.
מהלך הפעילות
פתיחה
העיסוק בסיפורי גבורה של חללי צה״ל מעמיד אותם פעמים רבות באור של גיבורי על. מבלי לגרוע מגבורתם, היינו רוצים ביום הזה לנסות ולגלות את הפנים הרב-גוניות של הלוחמים שהיו בני אדם עם שלל תכונות, וככאלה ראוי לזכור אותם. זכרון כזה מצליח באופן מדויק יותר להמחיש עד כמה חללים אלו הם חלק מאיתנו, דומים לנו בבחירותיהם ובהליכותיהם, ומשפחותיהם דומות למשפחות שלנו באובדן, בכאב ובהתמודדות. הניסיון ביום הזה הוא להוריד את תמונות החללים מהקיר של הזכרון הלאומי הגדול והפומפוזי, ולהביא את זכרונם קרוב יותר אל החיים שלנו, למעשים הקטנים ולאנשים שהיו.
חלק א’ – קירות שרים
על הקיר / על הרצפה נפזר שירי זיכרון רבים ומגוונים מתקופות שונות. נבקש מהמשתתפים והמשתתפות לעבור בין השירים ולכתוב את הרושם הכללי שעולה מתוך השיר: מסר, תחושה או משמעות מרכזית שהם מצליחים להוציא מתוכו.
נחלק לקבוצות עבודה. בקבוצות הקטנות יש לקרוא את שני השירים שמתארים גבורה, כל אחד מנקודת מבט אחרת.
שני השירים מוכרים ומפורסמים ונכונים לשתי תקופות שונות מאוד: “מגש הכסף” של נתן אלתרמן נכתב בתקופת קום המדינה, ואילו “אבא אמא וכל השאר” נכתב על-ידי ראובן פוליטי, חייל שנהרג במלחמת יום כיפור.
הדיון מתמקד בשאלת הגבורה והיחס אליה מצד הכותבים השונים והדוברים השונים המיוצגים בשיר.
בחזרה במליאה נבקש מכל קבוצה קטנה לשתף בדיונים שעלו בה.
שאלות לדיון במליאה:
איזה סוג של זכרון מבקש כל שיר לשמר בלב הקוראים?
איזה סוג של זכרון יש בדרך כלל בטקסים רשמיים ובמרחב הציבורי?
מה אתן חושבות על אופני הזכרון והמבט השונים? איזה מקום צריך להיות לכל אחד מהם בחברה?
סיכום:
שירים הם תרבות, ודרכם אפשר להתבונן באופן ההנצחה של הלוחמים והמלחמות שלנו. אנחנו לומדים את החשיבות של הנצחה דרך סיפורי חיים ודרך ההבנה שכל חייל שנופל הוא לא רק גאווה לאומית וסיפור גבורה, אלא אובדן עצום למשפחה ולחברים, אדם פשוט כמו כל אחד ואחת מאיתנו שנלקח בגיל צעיר מהעולם לטובת ערכים גדולים. חשוב לראות את הערכים הגדולים, אבל לא לאבד בתוכם את החיים היחודיים של כל חייל שנלקח, ולהצליח לכאוב את האובדן של המשפחות והקרובים של אותם חיילים שגבורתם פשוטה.
לכל מערכי הימים הלאומיים
אסופת מערכי הימים הלאומיים
תהליך חינוכי לעיסוק משמעותי במועדי לוח השנה העברי שבין פסח ליום העצמאות, ברוח ערכי היהדות הישראלית הליברלית.
להעמיק את ההבנה של ערך קדושת החיים – להבין את משמעות הבחירה בחיים ביהדות, ולהכיר בכך שערך זה עומד בלב התפיסה המוסרית והחברתית היהודית והציונית.
להתמודד עם המתח בין קדושת החיים להקרבה – לעורר דיון על הפרדוקס שבין נכונות להקריב חיים לבין האמונה בקדושתם.
לחדד את משמעות יום הזכרון – לעודד חניכים לראות ביום הזיכרון לא רק יום של אבל וכאב, אלא גם יום שמדגיש את ערך החיים, החירות והחברה המוסרית שהנופלים שאפו להגן עליה.
מהלך הפעילות
פתיחה
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום של כאב עמוק וזיכרון קולקטיבי, אך הוא גם יום שמעלה שאלות מהותיות על ערכיה של החברה הישראלית. כיצד אנו זוכרים את הנופלים? האם הזיכרון מתמקד באובדן ובשכול, או שהוא גם מזמין אותנו לחשוב על משמעות החיים שהנופלים נלחמו למענם?
השיעור הזה עוסק בערך קדושת החיים – עיקרון שמלווה את היהדות ואת המחשבה הציונית כאחד. מצד אחד, אנו מכירים בכך שיש רגעים שבהם אנשים בוחרים להקריב את חייהם למען החברה והמדינה. מצד שני, דווקא מתוך ההקרבה הזו עולה קריאה עמוקה לשמור על החיים ולהגן עליהם.
למה צריך לכתוב את זה כציווי, למה זה לא מובן מאליו?
מה זה בכלל אומר לבחור לחיות? מה זה אומר לא לבחור בחיים?
מה הקשר בין הבחירה בחיים והיכולת לבחור שמתוארת בתחילת הציטוט?
למנחה:
בחלק הבא, אחרי שהצפנו חלק מהשאלות, נמשיך ונבחן עוד את שאלת ערך החיים ביהדות. נעשה זאת דרך קריאה מתוך הספר “שורשי יניקה” של יריב בן אהרון. ספר זה הוא כינוס רשימות של יריב בן אהרון, שרובן ראו אור ב״במעלה״. הרשימות מהוות מעין מדרשים חילוניים, ברוחה של הציונות הסוציאליסטית, על נושאים שסביבם נרקם הקיום היהודי. הפרק אותו נקרא הוא הפרק הפותח, אשר מניח את התשתית לכל שאר התפיסות והרעיונות להגשמת הציונות בימינו.
חלק ב’
נקרא מתוך “שורשי יניקה” את החלק “כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם ומלואו”.
למה חשובה הקביעה המשפטית שאדם יותר חשוב מממון? למה זה חשוב לקבוע זאת כמצווה?
מהו היסוד החד-פעמי שבאדם? מה הקשר בינו לבין קידוש החיים?
מה זה אומר להיות עַם ששם במרכז את קדושת החיים? מה זה דורש מאתו עם? האם יש לך דוגמאות לעמים וחברות שמקדשות את המוות? איך זה נראה?
האם אתם מרגישים שזה היחס שיש בחברה לחיי אדם?
האם האופן שאנו מציינים את יום הזיכרון מקדש את החיים? האם ניתן לקיים יום שבמרכזו מוות כיום שמקדש את החיים? איך עושים את זה?
איך קדושת החיים באה לידי ביטוי בלחימה?
חלק ג’
נקרא קטע של נחמן סירקין שנכתב ב-1942, או קטע של עמי דינור. אם יש זמן נקרא את שני הקטעים.
נחמן סירקין: רק בשם החיים הולכים בני העבודה למות, מזעיקים הגנה כנגד השונא מבחוץ, ואומרים מלחמה באויב האורב מבית. שכלול החיים, התרוממות המציאות, טהרת העתיד, קדושת ההיסטוריה, רק הם מחייבים את המוות, הם ורק הם מסירים את הזוהמה והחלאה מן הזרוע כעריצותה את העקמומיות והטומאה מן הלב בהריחו את המלחמה. לא הניצחון כי אם העמידה על הנפש מכפרה על המלחמה, וכשרה היא זעקת המלחמה רק כשמתגלגלת היא בשירת החיים. על הרי הגליל נפלו שדודים בנינו ובנותינו. יצאה נשמתם על קודש העם…ועוד יפלו חללים, ועוד פרחים נעטור, פרחי אל מות ופרחי האביב הנצחי, למוסרים את נפשם על קדושת החיים. אבל כשם שבני העבודה מזעיקים את העם לשם הגנה כלפי חוץ, כן צריכים הם להגן על העם והארץ נגד אי ההבנה, הטמטום, השנאה והאדישות מבפנים, למען יצא העם מבור העוני של השעה הזאת ברצון חדש, בכח מוכפל, כהכרה צרופה, וכשאיפה עזה כחלמיש… כי רק אם יש טעם בחיים יש גם טעם במוות.
עמי דינור: אנחנו מקריבים את חיינו לא למרות האמונה בקדושת חיי האדם, אלא בשל האמונה הזו. אנחנו מאמינים כי חיי אדם הם בעלי ערך מקודש, ולכן יש להגן עליהם בכל מחיר. ממילא, אם לא נעשה זאת, אזי אין באמת הצדקה לקיומה של המדינה, ובוודאי שגם לא למחירים אחרים שהיא ‘דורשת’ מאיתנו להקריב, או שנדרש מאיתנו לשלם עבור החיים בה. אותו פרדוקס (לכאורה) שתיארתי קודם – הנכונות להקריב ולאבד חיי אדם מתוך אמונה בקדושתם הבלתי מעורערת, היא בדיוק המתח הבלתי ניתן להתרה שעומד בבסיס החשיבות הרבה שיום הזיכרון זוכה לו בחברה הישראלית. לכן גם יש לשמר את יום הזיכרון כיום ללא מחלוקות פוליטיות (על אף הקושי הגדול הכרוך בכך, במיוחד בשנים האחרונות), שבו מתמקדים אך ורק בלהזכיר לעצמנו את האמונה בקדושת ערך החיים, שלדעתי אכן יכול וצריך ללוות ולהנחות כל הכרעה ופעולה בחיינו, ושמלבדו אין שום ערך אחר שיכול ‘לרשת’ את מקומו. לדעתי, זו גם האפשרות היחידה לקיים חברה וחיים מוסריים, צודקים וברי קיימא, שמאפשרים גם לכידות פנימית ועוצמה חברתית, המסייעת לנו להתמודד עם האתגרים הבלתי פוסקים והאיומים מבחוץ. כל דבר אחר, גם אם הוא זוכה להילה של חשיבות ‘דתית’ כזו או אחרת לפעמים, הינו מזויף, מסוכן ואף פסול מבחינה אמונית, או בשפה הדתית של היהדות – עבודה זרה. אסיים בתפילה ובשאיפה שנדע להיות ראויים להקרבה של אלו שהאמינו בקדושת חיי האדם, וביטאו אותה ברגעיהם האחרונים. יהי זכרם ברוך.
שאלות לדיון:
איך הכתובים מתמודדים עם האתגר של קידוש החיים בתוך מציאות של מלחמה?
איך לדעתכם צריך להיראות יום זיכרון ששם במרכז את קדושת החיים? האם זה האתוס המרכזי סביבו אנחנו מציינים את יום הזיכרון היום?
מה האתגר בלהצליח להחזיק את קדושת החיים במציאות שאנו חווים בחברה הישראלית בשנה האחרונה?
איך אירועי ה-7 באוקטובר והלחימה מול ארגון טרור שמקדש את המוות מקשים על היכולת שלנו לקדש את החיים?
חלק ד’
נצפה בנאום של יונתן שימריז בסיום טקס הזיכרון הלאומי הראשון לאירועי 7 באוקטובר:
שאלות לדיון:
למה שימריז בחר להגיד דווקא את הדברים הללו ביום הזיכרון לזכר אירועי 7 באוקטובר?
איך הנאום של שימריז הוא ביטוי לקדושת החיים?
מה הקשר בין קדושת החיים וזיכרון המוות לדמות החברה הישראלית? האם יש מקום לשיח על דמות החברה ביום הזיכרון?
סיכום:
קדושת החיים היא לא רק ערך תיאורטי, אלא קריאה מתמדת לחיות חיים שיש בהם משמעות, כבוד ואחריות הדדית. ביום הזיכרון, כשהכאב על הנופלים נוכח כל כך, אנחנו נדרשים לא רק לזכור את מותם, אלא לחשוב על החיים שהם ביקשו להגן עליהם. המורשת האמיתית שלהם אינה רק בזיכרון, אלא בבחירה שלנו להמשיך לבנות חברה שמקדשת חיים – חברה שמכבדת את הייחודיות של כל אדם, שנאבקת למען צדק וחמלה, ושלא שוכחת שההקרבה עצמה נבעה מאמונה עמוקה בערכם הבלתי ניתן לערעור של החיים עצמם.
לכל מערכי הימים הלאומיים
אסופת מערכי הימים הלאומיים
תהליך חינוכי לעיסוק משמעותי במועדי לוח השנה העברי שבין פסח ליום העצמאות, ברוח ערכי היהדות הישראלית הליברלית.
להבין שהמרד לא היה רגע חד-פעמי, אלא תוצאה של תהליך הדרכתי ובניית קבוצה אידיאולוגית.
לזהות את הכוח החינוכי של תנועות הנוער בגטאות ואת השפעתן על יכולת ההישרדות וההתנגדות.
לדון במשמעותו של “בית ספר לרוח האדם” ובערכים ותודעה כמרכיבים מכריעים בחוסן אישי וקבוצתי.
מהלך הפעילות
פתיחה
תנועות הנוער היהודיות, שהיו לפני המלחמה מסגרות חינוכיות ציוניות, הפכו בתקופת השואה למוקד של התנגדות, מנהיגות ומאבק. תחילה פעלו התנועות בגטאות בחינוך, סיוע והברחת מזון, אך עם ההבנה שמטרת הנאצים היא השמדה מוחלטת, הן עברו להתארגנות מחתרתית ולמאבק מזוין. חברי התנועות הובילו את המרידות בגטאות, בהן מרד גטו ורשה ומרד גטו וילנה, ברחו ליערות והצטרפו ללחימה פרטיזנית. כך הפכו צעירי התנועות לכוח המרכזי בהתקוממות היהודית בשואה ולסמל של התנגדות ונחישות. השיעור עוסק בכוחה של תנועת נוער בתקופת השואה, ובתהליכים החינוכיים שהובילו למרד. נחקור כיצד תנועות הנוער בגטאות היוו מסגרת של תקווה, למידה והתנגדות רוחנית וצבאית, ונשאל מה אנו יכולים ללמוד מהן כיום. ננסה להבין כיצד מנהיגות חינוכית, אידיאולוגיה וחינוך לערכים השפיעו על גורלם של צעירים בתקופת המרד.
חלק א’ – תנועות הנוער
נצפה בסרטון על תנועת הנוער בגטו לודג’, כפי שמעיד ישראל אבירם:
נשאל:
מה הייתה המשמעות של התנועה עבור ישראל?
מדוע היא שינתה את החוויה שלו בגטו?
אילו ערכים ומנגנונים רגשיים הוא מתאר כמקורות לכוח?
חלק ב’ – הכוח של תנועות הנוער בגטו
נציג את התערוכה בחדר. נבקש מהמשתתפות והמשתתפים לעבור עם דף ולכתוב תשובות לשאלות המוצגות על גבי התערוכה.
בחזרה במליאה נשאל:
מה היה הכוח של תנועות הנוער בתקופה זו?
למה דווקא מסגרות הנוער הפכו להיות כל-כך משמעותיות?
איך הפעילות בתנועות הנוער הכשירו את חבריהן לצאת למרד מזוין?
חלק ג’ – דילמות יציאה למרד
נקרא שיחה שהתקיימה בין חברי המחתרת על הבחירה לצאת למרד, מתוך: “להבות באפר”, רוז’קה קורצ’אק. נחלק את הדמיות השונות בין המשתתפות והמשתתפים.
השיחה המתועדת להלן התקיימה בדצמבר 1941 בגטו וילנה, תחת שלטון הכיבוש הנאצי. וילנה, שנכבשה על ידי הגרמנים ביוני 1941, הפכה לזירה של השמדה שיטתית של יהודיה. בתוך חודשים ספורים נרצחו עשרות אלפי יהודים בפעולות (אקציות) המוניות בפונאר – אתר הוצאה להורג מחוץ לעיר. הנהגת תנועת השומר הצעיר בגטו וילנה, בראשות אבא קובנר, רוז’קה קורצ’אק, חייקה גרוסמן ויעקב גנס, התכנסה כדי לדון על דרכה של התנועה נוכח המציאות המתבהרת – לא מדובר בגירוש, אלא בהשמדה שיטתית של העם היהודי.
השיחה משקפת את הדילמות המוסריות והמעשיות של מנהיגי תנועות הנוער היהודיות בתקופת השואה – האם לנסות להציל את עצמם, האם להשלים עם גורלם, או להילחם בכל מחיר, גם בידיעה שהסיכויים לניצחון קלושים.
חייקה גרוסמן: “שומה על התייעצותנו לקבוע המשך דרכה ועבודתה של התנועה. הרינו עומדים בסיומה של תקופה, תקופת מאמצים שמטרתם הייתה הצלת האקטיב – החברים. את החלק הארי הצלחנו להציל, אך אחרת היא הבעיה שניצבת כעת בפנינו: בכל החריפות נשאלת השאלה – האם הדרך שפסענו בה עד כה היא הדרך הנכונה? האם זו צריכה להיות דרכה של התנועה? ייתכן כי שום תנועה לא הייתה מעולם במצב דומה לשלנו. אנו מבודדים, מנותקים מהמרכז שבארץ, ללא אפשרות לבחון ערכים יחד עם שאר חלקי התנועה בגטאות. שומה עלינו לבדנו להחליט ולעבור את הדרך.”
אבא קובנר: “מאז ישיבת המועצה האחרונה התדלדלו שורותינו. בתקופת הביניים נעקרו מתוכנו בכוח הקרובים לנו ביותר והובלו למוות עם המוני ישראל. אך איני בא כעת להביע את כאבנו או אבלנו – עלינו לעשות חשבון. חייבים אנו כעת, ולא לאחר זמן, לערוך את חשבון מצפוננו, חשבון מלא. עם עקירתם של חברינו ניצבה לפנינו האמת בכל מערומיה – אותה אמת שעדיין מעורפלת לעיני רבים. האמת היא שאין להאמין כי אלה שנלקחו מאיתנו חיים, או שהובלתם הייתה אך גירוש. כל שאירע לנו עד עתה משמעו פונאר – מוות. ואף זו אינה האמת כולה – השמדתם של אלפים אינה אלא בשורת הכחדה של מיליונים. מותם שלהם הוא אובדננו השלם…. על כן תשובתנו הראשונה חייבת להיות: אין מנוס – ואין מפלט!האם קיימת אפשרות של הצלה? אם גם אכזרית היא התשובה, חייבים אנו לומר בבירור: לא. ליחידים, לעשרות ולמאות – אולי. אך לעם היהודי כולו תחת עול הכיבוש הגרמני – אין הצלה. האם יש מוצא? כן! מוצא קיים – מרד והתנגדות מזוינת. זהו המוצא היחידי, הדרך היחידה לכבוד עמנו. עלינו להבין זאת בשלמותה, בדעה צלולה, בלב עמוק ובכל החושים – במלוא ישותנו. עלינו לחיות היום לאור הידיעה הזו, כדי שנוכל להכין מחר את ההמונים למאבק. זה לא יכול להיות מעשה מקרי או פרטיזני – זה חייב להיות מפעל מאורגן ורחב היקף.”
יעקב: “אנחנו השומרים, וכל חינוכנו, כל חיינו, היו מכוונים לארץ-ישראל. שללנו תמיד את הגלות על כל גילוייה. כעת מתרגשת שואה על יהדות אירופה – ייתכן שתצא ממנה שבורה ברוחה, אך אין ביטחון שלא תיכחד לחלוטין. ובתוך השואה הזו, נותרנו אנו – קומץ שומרים. אך האמת היא שמקומנו בארץ, לא כאן. העלייה היא יסוד חיינו. חייבים אנו לעשות כל מאמץ כדי להציל כמה שיותר מחברינו! התנועה בוורשה פעילה, ושם אנו מצווים להתרכז, לחזק את האקטיב ולהבטיח את המשכיותה. מלחמה – נועדה להיות בארץ-ישראל, שם ניאבק עד הניצחון. אך בגטו? כאן, ההתנגדות היא רק הפגנה. אין לנו תמיכה, אנו חלשים וחסרי מגן, ולנאצים יש כוח אדיר. בתנאים כאלה – המרד חסר סיכוי לחלוטין. עלינו לחשוב בהיגיון – לא נוכל לנצח. מה טעם במאבק שיוביל להשמדה ודאית? אין זו יכולה להיות מטרתנו כתנועה.”
רייזל (רוז’קה קורצ’אק): “יישמד העם היהודי – וישתייר האקטיב השומרי? האם מטרתנו היא להציל רק את עצמנו ולהותיר את האחרים לגורלם? ומה נשיב לילד בארץ-ישראל שישאל: “מה עשיתם אתם כאשר נפלו אלפים ומיליונים?” האם נאמר לו שהצלנו את נפשותינו בלבד? דווקא משום שאנו חלק מהעם, עלינו להיאבק – להיאבק על כבודו, על ערכיו. לכל עם יש מקורות גבורה משלו, נכסים שמעניקים השראה לדורות הבאים. אך אם לא נפעל, מה ישאיר העם היהודי לצעירים בארץ? רק זיכרונות של שחיטות, השמדות ואזלת יד? תפקידנו הוא לשנות את גורל עמנו! אסור שהטרגדיה תהיה כל מה שייזכר – עלינו להוסיף לתולדות עמנו גם פרקים של גבורה והתנגדות. אם נילחם – גם אם ניפול, ניצור מורשת של כבוד. אם לא ניאבק, במה נהיה טובים מאלה שהובלו חסרי אונים למוות?”
אדם: “איך אנו יכולים לחשוב על התנגדות – בשעה שאנו אחראים לחייהם של כל יהודי הגטו? אם נתחיל לפעול, האם לא נסכן את כולם? עלינו לשאול את עצמנו – האם רשאים אנו להמיט חורבן על כולם? אם ניכשל, האם לא יקללו אותנו יהודי הגטו ויהפכו אותנו לאויביהם?”
אבא קובנר (סיכום הוויכוח): “הנקודה הסתומה כאן היא – האם באמת ניצבים אנו בפני השמדה מוחלטת? אני משוכנע שכן. אך רבים עדיין מסרבים להכיר בכך. יום יבוא והמציאות תטפח על פניהם, אך אז כבר יהיה מאוחר. אין לעמנו כאן מפלט. רק בודדים עשויים להינצל – אך האם נוכל אנחנו, כנציגי התנועה, לבחור בדרך של הצלה אישית? עלינו להשליך כל אשליות, להחדיר את ההכרה בנו ובזולתנו. להפיח אמונה בקרב הנוער השבור, להעניק לו גאווה לאומית ושנאה כלפי האויב, ולהכשיר אותו לקרב. אנחנו לא נלך כצאן לטבח! גם אם אין לנו סיכוי לנצח, עלינו לבחור – לא ליפול חסרי אונים, אלא להילחם עד הסוף.”
שאלות לדיון:
האם נכון לצאת למרד גם כשאין סיכוי לניצחון?
האם האחריות כלפי הציבור מחייבת לדחות את המרד?
כיצד השפיעה החברוּת בתנועת הנוער על ההחלטה להילחם?
האם אתם מסכימים עם ההחלטה לצאת למרד מזוין? מה עמד מול עיניהם כאשר התקבלה ההחלטה?
חלק ד’
נקרא ציטוט של יצחק אנטק צוקרמן מתוך ראיון שנעשה עימו לאחר עלייתו ארצה
“אינני חושב שיש צורך לנתח את המרד מבחינה צבאית. המדובר הוא במלחמה של פחות מאלף איש נגד צבא אדיר ובלב איש לא היה הפקפוק ביחס לתוצאותיו המעשיות. זה לא נושא ללימוד בבית ספר צבאי. לא הנשק, לא המבצעים, לא הטקטיקה. אם יש בית ספר ללימוד רוח האדם, הרי שם זה צריך להיות מקצוע ראשי.” (מתוך ריאיון לרם עברון בתכנית ״עלי כותרת”)
שאלות לדיון:
מה משמעות המושג “בית ספר לרוח האדם”?
אילו לקחים אנו יכולים ללמוד מסיפורן של תנועות הנוער בגטאות?
האם גם היום מסגרות חינוכיות יכולות לשמש “בית ספר לרוח האדם”? כיצד?
סיכום:
המרד בגטאות לא התרחש יש מאין. הוא היה תוצאה של תהליך חינוכי, רוח אידיאולוגית וקבוצתיוּת. תנועות הנוער סיפקו לחבריהן עוגן של משמעות בתוך התופת. מסיפורן אפשר ללמוד על החשיבות של קהילה, על כוחם של ערכים ועל הדרך שבה גם בתנאים קיצוניים ניתן לשמור על האנושיות.
לכל מערכי הימים הלאומיים
אסופת מערכי הימים הלאומיים
תהליך חינוכי לעיסוק משמעותי במועדי לוח השנה העברי שבין פסח ליום העצמאות, ברוח ערכי היהדות הישראלית הליברלית.
להבין את תהליכי התקהות הרגש ושחיקת המוסר שאיפשרו לאנשים רגילים להפוך לרוצחים.
לזהות מנגנונים פסיכולוגיים וחברתיים שמסייעים לציית לפקודות לא מוסריות.
לעורר דיון על בחירה מוסרית גם במצבים של לחץ קבוצתי, וכיצד היא רלוונטית לחיינו היום.
מהלך הפעילות
פתיחה
המשבצת הבאה היא בנושא דמות הרוצח. דמות הרוצח היא אחד מתחומי התוכן הכי מורכבים מבחינה מוסרית בתקופה הזאת. ננסה לחדד כמה שאלות סביב הכותרת הרחבה הזו, וגם נבדוק האם ואיך השאלות האלו מתחברות למציאות שלנו.
אנחנו רגילים לעסוק בסיפור ובדילמות של היהודים – הקורבנות. ואומנם, בשואה ניצבו הקורבנות פעמים רבות מאוד בפני דילמות ומצבים קשים מנשוא. עכשיו ננסה לדבר דווקא על הרוצח, הנאצי, אותו מפקד מחנה השמדה או חייל ס”ס.
חלק א’
נשאל:
כשאתם מדמיינים את אותו רוצח, על מה אתם חושבים? מה מאפיין אותו? איך הוא מצטייר לכם? איך הוא נראה? איך הוא מתנהג? (אמירות נפוצות: מפלצת, חיה, לא אנושי, קר, מרוחק, בלונדיני, גבוה, מדים וכו’).
נאסוף תשובות ונכתוב על הלוח.
אילו מניעים היו לדעתכם לאנשים בגרמניה לפעול בשירות הנאצים?
חלק ב’
נסביר:
נקרא כעת 3 קטעים מתוך הספר “אנשים רגילים”, שמספר את סיפורו של גדוד 101 במשטרת הסדר הגרמנית. הספר מורכב מעדויות של חיילים שהיו בגדוד הזה.
הגדוד היה חלק ממשטרת הסדר הגרמנית, שתפקידה היה לשמור על הסדר בערים ובכפרים. רק בשלב יחסית מתקדם במלחמה היא הוכפפה לאס.אס. הגדוד שעליו אנחנו מדברים היה גדוד מילואים, שהגיל הממוצע של חייליו היה 39. לרוב החיילים בגדוד לא היה כמעט ניסיון צבאי, רובם גויסו למלחמה רק בשלב הזה ולא לקחו חלק בפעולות קודמות. לחלק מהמבוגרים בגדוד היה ניסיון ממלחמת העולם הראשונה. רוב חברי הגדוד היו מהעיר המבורג, שנודעה כאחת הערים הכי פחות נאציות בגרמניה. רוב חברי הגדוד באו ממעמד חברתי שהיה אנטי נאצי בתרבות הפוליטית שלו. רובם היו מבוגרים, ובשנים המעצבות שלהם חיו בחברה לא נאצית, כך שניתן לומר ללא עוררין שהם הכירו נורמות וקודים מוסריים של חברה לא נאצית (לעומת אנשים שהתחנכו בנוער ההיטלראי או באס.אס). באופן כללי אפשר לומר שזאת היתה קבוצה מאד לא אידיאלית לקחת חלק בהשלטת האידיאולוגיה הנאצית ובהפיכה לרוצחי המונים.
רב סרן וילהלם טראפ, מפקד הגדוד, בן 53, לחם במלחמת העולם הראשונה וקיבל עיטורים למיניהם. הפיקוד על גדוד 101 היה התפקיד הפיקודי הראשון שלו. טראפ מעולם לא התקבל לאס.אס ולא נחשב מהחומר ממנו עשויים חיילי האס.אס. הסרנים שלו – שלעומתו, היו חברי אס. אס. – העידו עליו שהיה חלש ולא צבאי.
חלק ג’
מתוך הספר: “אנשים רגילים” / כריסטופר בראונינג בשעות המוקדמות מאוד של 13 ביולי 1942, אנשי גדוד מילואים 101 של משטרת הסדר קמו ממיטותיהם במבנה הלבנים הגדול של בית הספר, ששימש להם כמחנה בעיר הפולנית. הם היו אנשים משפחה בגיל העמידה, ממעמד הפועלים ומן המעמד הבינוני הנמוך, מהעיר המבורג. מאחר שנחשבו מבוגרים מכדי להביא תועלת לצבא הגרמני, גויסו במקום זאת למשטרת הסדר. רובם היו טירונים חדשים, ללא שום ניסיון קודם בשטחים הגרמנים הכבושים. הם הגיעו לפולין פחות משלושה שבועות לפני כן. היה עדיין חשוך לגמרי, כשהאנשים עלו על המשאיות הממתינות להם. לכל שוטר ניתנה תחמושת עודפת, וארגזים נוספים הועמסו על המשאיות. הם היו בדרכם למשימה החשובה הראשונה שלהם, אף שעדיין לא נאמר לאנשים למה לצפות. שיירת המשאיות של הגדוד יצאה בחשיכה, ונעה מזרחה על דרך חצץ קופצנית ומשובשת. הקצב היה איטי, ונדרשו להם שעה וחצי עד שעתיים להגיע אל היעד – הכפר יוזפוב, מרחק 30 קילומטרים בלבד משם. בדיוק כשהתחילו השמיים להתבהר, עצרה השיירה מחוץ ליוזפוב. זה היה כפר פולני טיפוסי של בתים לבנים צנועים, עם גגות מכוסים קש. בין תושביו היו 1,800 יהודים. הכפר היה שקט לגמרי. אנשי גדוד המילואים 101 של משטרת הסדר ירדו מן המשאיות שלהם, והסתדרו בחצי גורן מסביב למפקדם, סרן וילהלם טראפ – שוטר בקבע בן 53, שהיה ידוע בקרב אנשיו בכינוי החיבה “פאפא טראפ”. כעת הגיעה שעתו של טראפ לפנות אל האנשים ולידע אותם על המשימה שקיבל הגדוד. טראפ היה חיוור ועצבני. הוא דיבר בקול חנוק ועם דמעות בעיניו, וניכר היה בו שהוא נלחם לשלוט בעצמו בשעה שדיבר. הגדוד, אמר בעצבות, צריך לבצע משימה בלתי נעימה להחריד. המשימה הזאת אינה לרוחו, זה באמת מאוד מצער – אבל הפקודות הגיעו מהסמכויות הגבוהות ביותר. אם זה יקל עליהם בביצוע המשימה, האנשים צריכים לזכור שבגרמניה נופלות פצצות על נשים וילדים. אז פנה אל העניין עצמו. היהודים יזמו את החרם האמריקני שפוגע בגרמניה, זכר אחד השוטרים שטראפ אמר. בכפר יוזפוב יש יהודים שקשורים לפרטיזנים, הסביר טראפ לטענת שני שוטרים אחרים. כעת קיבל הגדוד פקודה לאסוף את היהודים האלה. יהודים זכרים בגיל מתאים לעבודה יופרדו ויילקחו למחנה עבודה. ביהודים הנותרים – נשים, הילדים והקשישים – יירה הגדוד בו במקום. לאחר שהסביר לאנשיו מה מצפה להם, הציע טראפ הצעה יוצאת דופן: אם מישהו מהאנשים המבוגרים יותר מביניהם מרגיש שהוא לא מסוגל להתמודד עם המשימה העומדת בפניו – הוא יכול לצאת מהמעגל ולהשתחרר מן המשימה.
נשאל:
מה לדעתכם יחליטו החברים בגדוד? אתם חושבים שיהיו כאלה שיחליטו לא להשתתף? כמה?
אתם חושבים שניתן לאפיין את האנשים שיבחרו לצאת מהמשימה וכאלה שיבחרו להשתתף בה? באילו אופנים?
נסביר:
בנקודה הזו היו 12 אנשים שבחרו לא לקחת חלק במשימה (מתוך 500 חברים בגדוד), ואכן, כמובטח, קיבלו משימות קטנות שלא כרוכות ברצח יהודים. ישנן עדויות רבות מהרצח הראשון שביצע הגדוד.
חלק ד’
נתחלק לארבע לקבוצות קטנות. כל קבוצה מקבלת קטע קריאה עם שאלות מנחות לדיון. חשוב להנחות אותם לדון ביניהם על השאלות ולחוות את דעתם.
בחזרה במליאה נעבד ביחד את השיחות בקבוצות. (סדר מומלץ לעיבוד: שולץ, אייכמן – לא היינו סדיסטים, וולטר מטנר, אייכמן – הייתי רק בורג.) כל קבוצה מספרת על הקטע שהיא קראה. על המנחה להדגיש את הנקודות המרכזיות בדילמה ולוודא הבנה של הסיפור. תוך כדי הדיון עוברים על הדמויות וכותבים על הלוח את המושגים שמסבירים את הפער בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום (רצון להצטיין במערכת, כבוד, פחד, יש אויב, רציונאליזציה, שנאה, ראש קטן, הערצה, להיות עם כולם, הגנה עצמית, הרגל, וכו’).
מה מאפיין את הדמויות שקראתם עליהן? (רצון להצטיין במערכת שבה הם נמצאים, צייתנות, ראש קטן, פחד, אדישות, קהות חושים)
האין אלו מניעים שנמצאים בכל אחד מאיתנו? האם זה לא מנגנון שעלול לבוא לידי ביטוי בכל אדם?
מדוע אנחנו נוטים להרחיק את דמות ״הנאצי״ מאיתנו? למה אנחנו נוטים להתייחס לנאציזם כאל תופעה היסטורית של העבר? מה הבעיה בכך?
מה אנחנו יכולים ללמוד מהציר שלפנינו? מה הוא מעלה בכם?
האם היתה בחירה? (זו בטוח לא הייתה בחירה פשוטה. בחירה לא להשתתף ברצח הייתה בחירה שבה אתה מסתכן בנידוי והשפלה, ועלול אפילו לסכן את חייך. אך האם הקושי מקנה את הזכות שלא לבחור את הבחירה המוסרית? האם יש טעם לחיי האדם שמאבד את המוסר הבסיסי ביותר?)
האם מותר לשפוט את אותם חיילים גרמנים? (הם הרי עברו מכבש לחצים כבד מאוד! יותר מזה, במצבים פשוטים הרבה יותר אנחנו רואים עוול שנגרם לאחר, אולי אפילו שותפים לעוול שכזה, אבל מפחדים לעשות משהו, מפחדים לקום ולהתנגד.)
סיכום:
ניסינו להבין כיצד אנשים רגילים – אנשים כמונו – יכולים להפוך למבצעי פשעים נוראיים. גדוד 101 היה מורכב מאנשים שלא גדלו בסביבה נאצית קיצונית, שלא התחנכו על אידיאולוגיית שנאה מילדותם, ובכל זאת הם הפכו לרוצחים. ראינו כיצד מנגנונים כמו לחץ קבוצתי, ציות לסמכות, רציונליזציה ושחיקת הרגש איפשרו להם לבצע רציחות מבלי לראות בעצמם פושעים.
למדנו שההפיכה לרוצח לא קרתה ביום אחד, אלא היתה תהליך. ההתחלה הייתה מלווה בהסתייגות ובקשיים, אבל ככל שעבר הזמן, הגבולות המוסריים נשחקו. חשוב שנשאל את עצמנו – איך זה קרה להם? האם זה יכול לקרות גם לנו? האם גם אנחנו עלולים להיסחף אחרי מערכת שלא מאפשרת לנו לחשוב באופן עצמאי?
לצד זה, דיברנו גם על בחירה. גילינו שגם בסיטואציות הקשות ביותר הייתה אפשרות להגיד “לא”. חלק מהחיילים בחרו לא להשתתף ברצח, וההיסטוריה מראה שבחירה מוסרית היא תמיד אפשרית, גם אם היא כרוכה במחירים. השאלה היא – איך אנחנו היינו בוחרים?
הדיון הזה לא נשאר בעבר. גם היום, בחיים שלנו, יש מצבים שבהם קל “לזרום” עם הקבוצה, לציית להוראות, לשתוק מול אי-צדק או פשוט להימנע מעימות. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא: עד כמה אנחנו מוכנים לשמור על הערכים שלנו גם כשהלחץ גדול? האם נהיה אלה שיעמדו מול העוול, או שנבחר בדרך הקלה?
היסטוריה היא לא רק מה שקרה – היא כלי להבין את עצמנו ואת האחריות שלנו כחברה וכיחידים. האחריות המוסרית היא שלנו, והיכולת לבחור תמיד קיימת.
לכל מערכי הימים הלאומיים
אסופת מערכי הימים הלאומיים
תהליך חינוכי לעיסוק משמעותי במועדי לוח השנה העברי שבין פסח ליום העצמאות, ברוח ערכי היהדות הישראלית הליברלית.
להבין את משמעות “צלם אלוהים” באדם – כערך בסיסי של כבוד, חירות ואחריות מוסרית.
לבחון את הדרכים בהן הנאצים ניסו למחוק את צלם האדם – דה-הומניזציה, הרעבה, דיכוי והשפלה.
לזהות את ביטויי ההתנגדות המוסרית והרוחנית – כיצד אנשים שמרו על אנושיות גם במצבים קיצוניים של חוסר ברירה.
לעורר דיון ערכי ובחינה אישית – מהי משמעות רוח האדם והחירות הפנימית עבורנו כיום?
מהלך הפעילות
פתיחה
השואה הייתה אירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית, לא רק בשל היקף ההשמדה, אלא גם בשל הניסיון השיטתי למחוק את צלם האנוש של קורבנותיה. מעבר לרצח הפיזי, הנאצים ביקשו לשלול מהקורבנות את זהותם, את כבודם ואת כוחם לבחור. שיעור זה עוסק בשאלת רוח האדם – כיצד היא עמדה בניסיון ההשחתה? כיצד ניתן היה לשמר אותה בתנאים בלתי אפשריים? ומנגד, כיצד התמודדו קורבנות השואה עם המציאות שבה הישרדות הפכה למאבק יום-יומי, וכיצד במקומות של דיכוי, התעללות וניסיון למחוק את הזהות – צמחו רגעי התנגדות והקרבה.
חלק א’- צלם אלוהים באדם
מאז ומתמיד, האנושות חיפשה את הייחודיות שלה בתוך העולם. במסורת היהודית, המושג “צלם אלוהים” באדם מבטא את ערכו המוחלט של האדם, את חירותו ואת אחריותו המוסרית. אך האם ניתן למחוק את צלם האנוש? האם הוא קיים גם כאשר האדם נשלט, מושפל ומעונה? בחלק זה נבחן לעומק את משמעות המושג “צלם אלוהים” דרך קריאה בתנ”ך ושירה מודרנית, ונבחן כיצד האחריות האישית של האדם על מעשיו נשארת בעינה גם במציאות קיצונית.
מהו משמעות צלם האלוהים באדם? מה ייחודו של בן האדם במעשה הבריאה?
נקרא את שירה של ויסלבה שימבורסקה “כף היד”.
ויסלבה שימבורסקה (2012-1923) הייתה משוררת, מסאית ומתרגמת פולנייה, שנחשבת לאחת היוצרות הבולטות של המאה ה-20. היא נולדה בפולין בין מלחמות העולם וחיה תחת הכיבוש הנאצי, מה שהשפיע על יצירתה, ועסקה בסוגיות של גורל, זהות ואנושיות.
(תרגום: דוד וינפלד, מתוך רגע – מבחר שירים, הוצאת כרמל)
נשאל:
כיצד ניתן לפרש את השימוש בכף היד כסמל לכוח הבחירה האנושי?
מה המסר שמנסה השיר להעביר לגבי האחריות האישית של האדם על מעשיו?
כיצד מתקשר השיר לדיון על “צלם אלוהים” באדם?
חלק ב’- הניסיון הנאצי
השואה לא הייתה רק רצח עם, אלא גם ניסיון למחוק את האנושיות עצמה. הנאצים שאפו להשפיל, לדכא ולערער כל תחושה של זהות וכבוד, במטרה להפוך את הקורבנות למספרים חסרי רצון וחיים. דרך תיאוריו של פרימו לוי, שחווה את מחנה הריכוז אושוויץ על בשרו, נראה כיצד נשברה המציאות כפי שהאסירים הכירו אותה, וכיצד נשחקו גבולות המוסר בתוך מציאות של הישרדות בלתי אפשרית.
נקרא מתוך “הזהו אדם”, פרימו לוי:
פרימו לוי היה סופר וכימאי יהודי-איטלקי, ניצול שואה, שנודע בזכות כתביו על חוויותיו במחנה הריכוז אושוויץ. ספרו “הזהו אדם”, שפורסם לראשונה בשנת 1947, הוא עדות אישית עוצמתית המתארת את החיים במחנה המרכז מנקודת מבט של אסיר יהודי. ניתן לבחור קטעים ספציפיים שאותם נקרא עם החניכים.
מי שקורא (או כותב) כיום את דברי ימי הלאגר (מחנה ריכוז) ניכרת בו היטב הנטייה, הצורך אפילו, להפריד בין הטוב לרע, ולחזור, להבדיל, על תנועת היד של הנוצרי ביום הדין: כאן הצדיקים, שם הארורים. הצעירים דורשים בעיקר בהירות, את החתך הנקי; הואיל ונסיונם בעולם זעום, דוּ-משמעות אינה חביבה עליהם. בעצם, הציפייה שלהם משעתקת בדייקנות את הציפייה של החדשים שזה מקרוב באו אל הלאגר, צעירים או לא צעירים: כולם, להוציא מי שכבר התנסה בחוויה זהה, ציפו למצוא עולם מחריד, אבל שאפשר לרדת לפשרו, תואם לאותו דגם פשוט שאנו נושאים בתוכנו משכבר הימים: ‘אנו’ בפנים והאויב בחוץ, מופרדים זה מזה בגבול חד, גיאוגרפי. ולעומת זה, היתה הכניסה למחנה מהלומה, בגלל ההפתעה שנשאה עמה. העולם שהרגשת כי אתה נזרק לתוכו היה אמנם מחריד, אבל יחד עם זאת לא מובן: הוא לא תאם שום דגם: האויב היה מסביב אבל גם בפנים, ה’אנחנו’ איבד את גבולותיו; היריבים לא היו שונים; לא הבחנת בגבול אחד אלא בגבולות רבים ומבולבלים, עד אינספור אולי […] נכנסת למקום בתקווה לגלות, לפחות, אחדות משותפת עם אחיך לצרה, אבל, למעט מקרים מיוחדים, בעלי הברית המקווים לא נמצאו; כנגד זה, היו אלף יחידות חתומות שהתנהל ביניהן מאבק נואש, נסתר וממושך. תגלית מפתיעה זו נחשפה כבר בשעות השבי הראשונות, לעתים קרובות בצורה ישירה של אלימות מרוכזת מידי מי שקיווית למצוא בהם את בעלי בריתך העתידיים; היא היתה כה קשה עד כדי התמוטטות לאלתר של יכולת העמידה. לרבים היתה תגלית זו קטלנית, בעקיפין או גם ישירות: קשה להתגונן מפני מכה שאינך מוכן לה.
נשאל:
למה הציפייה למצוא גבול ברור בין “טובים” ל”רעים” התנפצה מיד עם הכניסה למחנה?
כיצד חוסר היכולת להבחין בין אויב לידיד ערער את תפיסת המציאות של האסירים?
אנחנו במיטות, מביטים איש ברעהו, משום שכולנו מרגישים שהצלילים הללו אינם אלא צלילי השטן. […] הם נחרטו עמוק בזיכרוננו ויהיו הדבר האחרון שנשכח. הצלילים הללו הם ביטוי מוחשי לשיגעון הגיאומטרי של המחנה. והם גם מבטאים את ההחלטה הנחושה של אדוני גורלנו לאבד את צלמנו האנושי כדי להרוג אותנו אחר-כך לשיעורין […] במצעד היציאה מהמחנה ובמצעד השיבה צופים תמיד חיילי האס.אס. מי יכול למנוע מהם להתבונן במחזה הזה פרי יצירתם? אנשים שנשמתם ניטלה מהם מחוללים, קבוצות קבוצות, בדרך אל הערפל ובשובם ממנו. האם אין זו ראָיָה נחרצת לניצחונם? […] למדנו שהאישיות שלנו שברירית מאוד והיא קרובה לעברי פי הפחת הרבה יותר משקרוב אליה הגוף. אבות אבותינו היו מיטיבים עמנו אילו במקום לומר – ‘כי עפר אתה ואל עפר תשוב’, היו מתרים על הסכנה הגדולה יותר האורבת לנו, היא אבדן צלם האנוש. אילו יכלה לצאת מתוך המחנה בשורה אל האנשים החופשיים – זו היתה צריכה להיות לשונה: שימרו מכל משמר שלא יארע בבתיכם מה שנכפה עלינו כאן. אולם, אין אלו פני הדברים במחנה. כאן המאבק להישרד הוא מאבק ללא רחמים, משום שכל אחד הוא בודד, וכבר עבר את קצה גבול הייאוש, הוא כבר לוחם באכזריות חייתית.
נשאל:
כיצד הצלילים והסדר ה”גיאומטרי” במחנה משקפים את הניסיון לשלול מהאסירים את צלם האנוש?
מהי מטרת הנאציזם המשתקפת מחיי המחנה?
מדוע פרימו לוי רואה באובדן האישיות סכנה גדולה יותר מהמוות הפיזי?
אני זוכר בשמץ של הקלה שניסיתי פעם אחת לעודד (ברגע שחשתי מעודד) איטלקי בן שמונה-עשרה, שעתה זה הגיע והתלבט ביאוש בלי גבול של הימים הראשונים במחנה: שכחתי מה אמרתי לו, בוודאי מילות תקווה, אולי איזה שקר שכוחו יפה ל’חדש’ ונאמר מכוח סמכותן של עשרים וחמש שנותיי ושלושת חודשי הוותק שלי; מכל מקום, הענקתי לו שי של תשומת לב רגעית. אבל באי-נחת זוכר אני גם, שלעתים תכופות הרבה יותר משכתי בכתפי בקוצר רוח לנוכח בקשות אחרות, ודווקא כשהייתי במחנה מזה כמעט שנה וצברתי מכסה נאה של ניסיון: הפנמתי אפוא ביסודיות את הכלל הראשון של המקום, כלומר: ראשית כל עליך לשמור על עצמך. אולם, אין אלו פני הדברים במחנה. כאן המאבק להישרד הוא מאבק ללא רחמים, משום שכל אחד הוא בודד, וכבר עבר את קצה גבול הייאוש, הוא כבר לוחם באכזריות חייתית. אם נול אכטצן יתמוטט, לא יימצא אדם שיושיט לו יד לעזרה. אדרבא, תמיד יימצא מישהו שיחסל אותו בשקט, משום שאיש אינו מעוניין שעוד מוזלמן אחד ישרך את רגליו יום-יום לעבודה. ואם בהתחכמות ובסבלנות, שיש בם מן הנס, ימצא מישהו תחבולה להתחמק מעבודה קשה; ואם יצליח להוסיף לעצמו בעָרמה נסתרת כמה גרמים של לחם, ישמור מכל משמר את סודו. הוא, ואך הוא, יהנה מן ההישג שהשיג.
נשאל:
כיצד תנאי ההישרדות הקשים הובילו אנשים לאכזריות כלפי אחרים?
האם שמירה על עצמך במחנה, גם במחיר פגיעה באחרים, שוללת את צלם האנוש? מדוע?
פועל בעל אזרחות איטלקית נתן לי פרוסת לחם ואת שארית קצבת המזון שלו במשך ששה חודשים. הוא נתן לי וסט שלו, מלא בטלאים. הוא כתב עבורי גלויה ושלח לאיטליה, וגם הביא לי את התשובה. עבור כל זה הוא לא ביקש וגם לא קיבל שום תמורה, כיוון שהיה איש טוב ופשוט שלא סבר שעושים טוב על מנת לקבל דבר מה בתמורה. […] אני מאמין באמת ובתמים שבזכותו של לורנצו אני חי היום. ולא כל כך בזכות העזרה החומרית שנתן לי, כמו העובדה שנוכחותו הזכירה לי באופן קבוע, בפשטות ובטבעיות של טוב לבו, שעדיין קיים עולם טוב שם בחוץ, מחוץ לעולם שלנו. משהו ומישהו שהם עדיין שלמים וטובים, לא מושחת, לא פראי ומנוכר לשנאה ולטרור. משהו קשה להגדרה, אפשרות רחוקה לטוב, אך שלמענה שווה לשרוד. […] אך לורנצו היה אדם. אנושיותו היתה טהורה ולא מושחתת. הוא עמד מחוץ לעולם הזה שכולו רוע. הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם.
נשאל:
מהי חשיבות המעשה של לורנצו בתוך המחנה?
למה התנהגותו של לורנצו מזכירה לפרימו את האנושיות של עצמו?
חלק ג’- ההתנגדות
למרות הדיכוי האכזרי, היו אנשים שמצאו את הכוח לשמור על אנושיותם – דרך נתינה, סולידריות, דת, תרבות, ואפילו מאבק פיזי. חלקם שמרו על צלם האנוש באמצעות מעשים קטנים של חסד, כמו לורנצו שעזר לפרימו לוי, וחלקם נלחמו בשלטון הנאצי בדרכים שונות. בחלק זה נעמיק בשאלה: מה מאפשר לאדם להתנגד, גם כאשר כל העולם סביבו מתמוטט?
נקרא את דבריו של יצחק בן-אהרון:
יצחק בן אהרון (1906–2006) היה מדינאי ואיש ציבור ישראלי, שנפל בשבי הנאצים במלחמת העולם השנייה. חוויותיו במחנות השבויים עיצבו את תפיסתו על טבע האדם, ומוסר, כיהן כחבר כנסת מטעם מפא”י, כשר התחבורה, כמזכ”ל ההסתדרות וכאחד המנהיגים הבולטים של תנועת העבודה בישראל.
מתוך “בשבי הנאצי” / יצחק בן אהרון שנים ארוכות, שלא מן העולם הזה, בשבי הנאצים. מוזר, אינני זוכר את העוני והרעב. אני זוכר בחריפות בצבעים עזים, את החברים, את הציבור – ציבורים גדולים – לעיתים עשרות ולעיתים אלפים רעבים. האם הייתי כמוהם – בצורה ובדמות? נאמר, שהרעב לפת לחם והצמאון לטיפת מים מוציאים אדם מאיזונו, והרשות נתונה – מי לקדושה ומי לטומאה. יש ויפרוס מפיתו, כאשר תגיע לידיו, פירורים לחברו, ויש שילסטם [ישדוד] חברו מפתו. ראיתי ושריתי עם עצמי ועם חברי ופיקודי במבחן צולב זה של האנושי. קדוש נתעלה ונבל נתרפש, מאותה קליפת אנוש ומתוך אותה מציאות בוערת. מאז לא נתקבלה עוד עלי התורה על טבע האדם, על נסיבתיות כפויה, נעדרת ברירה. ראיתי, מיששתי, נוכחתי לדעת של מן הסך-הכל של הנוסחא הכימית והפיסיולוגית-גנטית של האדם – מתנסח האדם. הוא יצר את האלוהים ואת השטן מתוך קטבי ישותו והוויתו. האדם עשוי בהחלט גם להשגת הבלתי-אפשרי. יש בכוחו לחולל ניסים – אין להצדיק עליו את הדין על שפל כניעתו והתאפסותו.
נשאל:
כיצד מתאר בן אהרון את הפער בין מי ששמר על מוסריות לבין מי שנפל להתנהגות חייתית?
האם הבחירה בטוב אפשרית לכל אדם, גם במצבים של רעב, פחד וחוסר ודאות?
מה אנחנו מבינים מדבריו של בן אהרון על צלם האלוהים שבאדם?
נקרא את שירו של חיים גורי:
חיים גורי היה משורר, סופר ולוחם ישראלי, שירו “התנגד מי ש…” מציג את מגוון הדרכים בהן שמרו הנרדפים על צלם האדם – דרך לחימה, חמלה והחזקת הזהות היהודית.
התנגד מי שהבריח כיכר לחם. התנגד מי שלימד בחשאי. התנגד מי שכתב והפיץ עלון מחתרתי, שהזהיר וקרע אשליות. התנגד מי שהגניב ספר תורה. התנגד מי שזייף תעודות “אריות”, שהעניקו חיים. התנגד מי שהבריח נרדפים מארץ לארץ. התנגד מי שכתב את הקורות וטמן בחול. התנגד מי שהושיט יד לעזרה לראוי לה ממנו. התנגד מי שאמר מילים שקרבו את קצו. התנגד מי שקם בידיים ריקות על הורגיו. התנגד מי שקישר בין הנצורים והבריח הוראות ומספר כלי נשק. התנגד מי ששרד. התנגד מי שלחם עם נשק ביד ברחובה של עיר, בהרים וביער. התנגד מי שהתקומם במחנות המוות. התנגד מי שמרד בגטאות, בין קירות נופלים, במרד הנואש ביותר, שידע האדם המורד מעודו.
נשאל:
איך הדוגמאות של חיים גורי מבטאות שמירה על צלם האדם, ולמה הן משקפות התנגדות לנאצים?
מה הם המרכיבים בנפש ובמציאות שמאפשרים לאדם להתנגד גם במציאות כל-כך קיצונית?
האם גם היום יש מאבק לשמור על צלמו של האדם? איפה המאבק הזה מתקיים?
סיכום:
השיעור עסק באחת השאלות הקיומיות הגדולות ביותר: האם ניתן לשמור על צלם האדם כאשר הכול נלקח ממנו?
פתחנו בדיון על משמעות צלם אלוהים, ועל האחריות האישית של האדם לבחור בין טוב לרע. לאחר מכן בחנו את הדרכים בהן הנאצים ניסו למחוק את האנושיות, דרך סיפורי מחנות הריכוז של פרימו לוי. לבסוף נחשפנו לסיפורי התנגדות רוחנית ומוסרית, שבהם אנשים הצליחו לשמור על צלם האדם גם במציאות בלתי אפשרית.
השואה היא תמרור אזהרה על מה שקורה כאשר נשללת מאדם זהותו וכבודו, אך היא גם עדות לכוחם של אנשים לשמור על צלם האנוש גם בתנאים קיצוניים. ההתנגדות לנאצים לא הייתה רק התנגדות פיזית – היא הייתה גם שמירה על ערכים, עזרה הדדית, הבעת חמלה ואחיזה בזהות האישית.
השאלה החשובה ביותר היא: כיצד כל זה רלוונטי לעולם שלנו? האם גם כיום יש מאבק לשמור על צלם האדם? באילו מצבים נדרשת מאיתנו התנגדות מוסרית? אלה הם הלקחים שיש ללמוד מהעבר, כדי לשמור על עולם מוסרי וצודק יותר.
לכל מערכי הימים הלאומיים
אסופת מערכי הימים הלאומיים
תהליך חינוכי לעיסוק משמעותי במועדי לוח השנה העברי שבין פסח ליום העצמאות, ברוח ערכי היהדות הישראלית הליברלית.
להבין כי במציאות היום יש לעיתים תכופות שימוש ציני ונצלני במושג “שואה” על מנת לזכות ברווח פוליטי.
להבין כי השואה היא תוצר של תהליך היסטורי שיש ללמוד אותו לעומק, על מנת להפיק את לקחי העבר.
מהלך הפעילות
פתיחה
בשיעור זו נעסוק בשאלה: כיצד נכון לגשת לנושא השואה?
השואה היא אירוע היסטורי שהתרחש בעבר, אבל ממשיך לעצב עד היום את השיח הציבורי, את הזהות היהודית והישראלית, ואת תפיסת העולם שלנו כחברה.
בשיעור הזה נבקש לבחון כיצד נבנה הזיכרון של השואה בחברה הישראלית, מהם הדימויים והמשמעויות שאנשים מייחסים לה, ואילו סכנות יש באופן שבו אנו זוכרים את השואה או משתמשים בה.
השאלה הגדולה שנרצה להשאיר פתוחה לדיון היא כיצד נכון לגשת לנושא השואה, כדי שהזיכרון שלה יהיה משמעותי, רלוונטי ומוסרי עבורנו כחברה?
חלק א’
נבקש מהמשתתפות והמשתתפים לחפש בטלפון הנייד ולמצוא שלושה מקרים של התייחסות עכשווית בחברה הישראלית לשואה (התבטאות של איש ציבור, יצירה אומנותית, מיצג מחאתי וכו’).
נשאל:
למה גם אחרי כל-כך הרבה שנים יש עדיין התייחסות רבה כל-כך לשואה?
האם הייתה התייחסות שהפריעה לכם? מה הפריע לכם בה? למה, לדעתכם, האדם בדוגמה הזאת בחר להתייחס לשואה?
חלק ב’
נציג את המושג “מיסטיפיקציה”.
למנחה: הגדרה המילונית: “לעטוף בסודיות יתרה, לטשטשה”. ואנו נוסיף – כל ניסיון מכוון או שלא במכוון לשנות, להפוך דבר, כאילו היה מעבר ליכולת תפיסתו של האדם, להמעיט מערכו או להאדירו, להדגיש את התפל ולנתק הדבר מהמציאות האנושית היומיומית.
מה לדעתך זה אומר? כמו מה זה נשמע? (מיסטי – דמיוני, מיסט MIST – ערפל)
נקריא את הגדרת המושג: “לעטוף בסודיות יתרה, לטשטש. כל ניסיון מכוון או שלא במכוון לשנות, להפוך דבר, כאילו היה מעבר ליכולת תפיסתו של האדם, להמעיט מערכו או להאדירו, להדגיש את התפל ולנתק הדבר מהמציאות האנושית היומיומית”.
נשאל:
מה לדעתכם הקשר בין מושג המיסטיפקציה לבין היחס בחברה הישראלית לשואה?
איפה אתם יכולים לראות דוגמאות למושג זה בשימוש במושג “שואה”?
נגיד: מטרתנו היא לנסות ולהבין אופנים שונים בהם קבוצות או אנשים שונים מבינים את השואה, מפרשים אותה ונעזרים בה כדי לנקוט עמדה ביחס למציאות היום.
למה לדעת באואר זה כל כך חשוב להילחם במיסטיפקציה של השואה?
מה החשיבות של הבנת השואה בתוך הקשר חברתי היסטורי תהליכי?
למה לדעתך זה חשוב שאנחנו נלמד לעומק על השואה?
נגיד: כתבו שאלות מתוך הטקסט או משלכם.ן שחשובות במיוחד לטובת הבנה לעומק של השואה.
בסבב נשתף את השאלות ונכתוב על הלוח.
סיכום:
דנו בתופעות של מיסטיפיקציה, הכחשה וזילות זיכרון השואה, והבנו את הסכנות הטמונות בהן. הדגשנו את חשיבות השמירה על זיכרון השואה באופן מדויק ומכבד, והכרנו באחריותנו להילחם בעיוותים היסטוריים ובהשוואות בלתי הולמות. הזיכרון הקולקטיבי שלנו הוא כלי מרכזי בעיצוב הזהות והערכים החברתיים, ולכן עלינו להגן עליו מפני ניסיונות לעיוות או זילות. באמצעות חינוך, מודעות וביקורתיות, נוכל להבטיח שהשואה תיזכר ותילמד באופן הראוי, וכך נמנע את חזרתם של אירועים דומים בעתיד.
לכל מערכי הימים הלאומיים
אסופת מערכי הימים הלאומיים
תהליך חינוכי לעיסוק משמעותי במועדי לוח השנה העברי שבין פסח ליום העצמאות, ברוח ערכי היהדות הישראלית הליברלית.
יש לוח שנה עברי, יש לוח שנה אזרחי, ויש לוח-שנה חינוכי – זה שמתוח על פני שלושה מועדים טעונים, מורכבים ומלאי תוכן: יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות.
אלה שלושה ימים שמציפים את כל הסתירות שאנחנו מחנכים בתוכן: בין אתוס של גבורה ואחריות לצורך בהטלת ספק ובביקורת, בין הזדהות עם הכאב הישראלי לרגישות לסבל אוניברסלי, בין אהבת הארץ לבין המאבק על דמותה ועל בית לאומי ראוי. שלושה ימים שמעמידים את כולנו – מחנכות, מדריכים, אנשי צוות – מול השאלות הקשות של “מה נספר?” ו”באיזו שפה נדבר?”
האוגדן הזה מבקש להיות כלי עבודה ומרחב לחשיבה – לא רק איך להעביר את הימים האלה, אלא איך לשמור בהם את המצפון, את הסקרנות ואת החיבור לחניכים ולחניכות שלנו.
המערכים והטקסים שבו נכתבו מתוך מחויבות לחינוך פוליטי אמיתי: כזה שמטפח זהות, כזה שמעודד לזכור אבל גם לשאול את השאלות הקשות והחשובות על דמותה של החברה שלנו, כזה שרואה בזיכרון לא רק חובת כבוד אלא מנוף לשינוי חברתי.
בין העצב של יום השואה, הכאב של יום הזיכרון והשמחה של יום העצמאות – טמון הפוטנציאל לחינוך עמוק: חינוך שמתבונן בסדקים ומבין שדווקא שם יכולים להיכנס האור והרוח.
אנחנו מזמינים אתכם ואתכן להתייחס לאוגדן הזה כהצעה פתוחה – להתאים, להוסיף, לערער, ובעיקר – לא להיכנע לשיעורים ולטקסים ריקים, אלא למלא אותם בתוכן, ביושרה ובאומץ.
שלכם, צוות פדגוגיה וחינוך, החלוץ – המדרשה באורנים והמגדלור.
