פרק ראשון: המדרון החלקלק של גבולות חופש הביטוי
התופעה האנטי-דמוקרטית המכונה ‘מקארתיזם’, קרויה על שם הסנאטור האמריקאי ג’וזף מקארתי (1908-1957), עוסקת ברדיפת אזרחים על רקע פוליטי, בלי בסיס עובדתי – ובמטרה לפגוע בהם דרך הוקעה ציבורית.
המקארתיזם יוצר אפקט צינון שבו אנשים נמנעים מלהביע עמדה פוליטית או לקחת חלק בפעילות פוליטית, מחשש שיירדפו ויותקפו על כך
איך התפתח המקארתיזם בשנות ה-50?
להלן תיאור השלבים של התפתחות המקארתיזם. מתחלקים לקבוצות, כל קבוצה צריכה לדון בכל שלב בעזרת השאלות לדיון (בטבלה). חשוב לא להקריא את ההגדרה לפני העבודה בקבוצות, רק בסיום. ניתן להיעזר בפוסטרים של תעמולה שמצורפים בסוף.
שאלות לדיון על השלבים השונים
| מה גורם להתפתחות בשלב הנוכחי? |
| מה בעייתי בהתפתחות הזו? |
| מה נכון היה לעשות בשלב הזה לדעתכם? |
סוף שנות ה-40
שני הגושים הגדולים – המערבי והסובייטי – מתבססים לאחר מלחמת העולם השנייה. הזכרונות ממלחמת העולם השנייה עוד טריים, הפחד גדול והמאבק בין שתי המעצמות העיקריות – ארה”ב וברה”מ – מתחיל להתעצם. בארה”ב חשש גדול ממרגלים ובעלי השפעה סובייטים שעלולים לסכן את יציבות המדינה.
1950
מלחמת קוריאה. המאבק בין הגושים מקבל צורה במלחמה הראשונה במסגרתו, מעבר לזעזוע הגדול, רק חמש שנים לאחר סיום מלחה”ע ה2, מתגלות מספר פרשיות בארה”ב ובריטניה של אנשים בדרג גבוה במוסדות המדינה שנחשדו ו/או הואשמו בריגול. אנשים רבים שהגיעו מאירופה והשתייכו למפלגות אנטי פשיסטיות, לעיתים קומוניסטיות, מתברגים בתפקידי מפתח.
9.2.1950
הסנאטור ג’וזף מקארתי נואם בפני נשות המפלגה הקומוניסטית, במסגרת הנאום הוא מוציא פיסת נייר ואומר: “יש לי כאן בידי רשימה של 205 – רשימת שמות שהובאה לידיעת מזכיר המדינה שהם חברי המפלגה הקומוניסטית, ואף על פי כן הם עדיין עובדים וקובעים מדיניות במחלקת המדינה.” מקארתי הופך להיות דמות מרכזית במפלגה הרפובליקנית, שאינה בשלטון, והנושא עולה לסדר היום.
1952-1953
מקארתי ממונה ליו”ר תת הועדה של הסאנט לביטחון פנימי. במסגרת תפיקדו, הוא מפעיל את הועדה לחקור אנשים שנחשדו כקומוניסטים, בעיקר בעיתונות וספרות. מקארתי מציג לועדה רשימות של חשודים ולבסוף מחליטה הועדה לדרוש הסרה של ספרים שנכתבו על ידי החשודים מהספריות ואף שריפתם. “חומרים שנכתבו בידי אנשים שנויים במחלוקת, קומוניסטים, תומכי ואוהדי הקומוניזם, וכדומה”.
שנות ה-50
הFBI, בראשות ג’יי אדגר הובר מפעיל מספר תכניות “נאמנות-בטחון”. אחת מהן, “תוכנית אחריות”, מאפשרת דיווחים אנונימיים מתוך תיקי הארגון על השתייכות של מורים, עורכי דין ועוד בעלי מקצוע לקבוצות קומוניסטיות. חלק מהראיות הושגו בצורה לא חוקית (פריצות, פתיחת דואר, האזנת סתר); עקב האנונימיות של הדיווח לא התאפשר עימות למואשמים; רוב המואשמים פוטרו מיד.
שנות ה-40 עד שנות ה-60
ארגוני עובדים וגופים שונים מתחילים לחקור את העובדים שלהם ולפטר כאלו בעלי זיהוי קומוניסטי. הגופים חוששים מתגובת האנשים בממשל אך גם מלחץ ציבורי. ארגונים מסוימים מתחילים לפרסם רשימות שחורות של נחשדים בקומוניזם, לצד רשימות שחורות של אסיפות, אירועים וארגונים שחשודים כבעלי אופי קומוניסטי. לרוב אין פיקוח והליך תקין לפעולות האלו.
לסיכום אחרי החלוקה לקבוצות קוראים ביחד:
הגדרה למקארתיזם: ”האשמת אנשים ללא סיבה או על סמך עדויות מפוקפקות בהשתייכות לקבוצות שנדחו וגונו על ידי החברה.”
פרק שני: מקארתיזם בצל המלחמה?
הציגו את קטע העיתונות הבא לקבוצה:
| במהלך מלחמת ״חרבות ברזל״ שר החינוך, יואב קיש, אישר מהלך שיחייב את האוניברסיטאות להדיח או לנקוט הליכי משמעת חריפים נגד סטודנטים שהביעו תמיכה בטרור או הזדהות עם החמאס ועם הג’יהאד האיסלמי – תוך איום בסנקציות על אוניברסיטאות שלא יעשו זאת. לפי ההחלטה שהתקבלה, המל”ג תעקוב אחר האופן שבו האוניברסיטאות והמכללות מטפלות בתלונות על סטודנטים שהביעו תמיכה בארגוני הטרור ברשתות החברתיות או בפומבי, ותנקוט צעדים מול מוסדות שלא יעשו זאת. האוניברסיטאות והמכללות יחויבו לדווח אחת לשבוע למל”ג על הטיפול בתופעות אלה. לפי החלטת המל”ג, המועצה “תעקוב אחר הטיפול בתלונות (של סטודנטים על סטודנטים אחרים שהביעו תמיכה בטרור; ל”ד) ובמידת הצורך תבחן הפעלת אמצעי אכיפה בהתייחס למוסדות שבחרו שלא לטפל בתלונות”. |
- האם זוהי דרישה לגיטימית?
- מה עלול להיות בעייתי בהחלטה?
- מהם הנחות היסוד שעל בסיסם גובשה החלטה זאת?
- האם הציבור הרחב יתמוך במהלך של השר לדעתכם?
בתגובה למהלכו של שר החינוך, ועד ראשי האוניברסיטאות ניסח מכתב תגובה. קראו את המכבת ביחד ונהלו דיון:
- מדוע השר החליט לקדם מהלך שכזה בזמן מלחמה?
- האם המהלך בעצם מיועד כנגד האוניברסיטאות? למה?
- האוניברסיטאות מציינות במפורש את סכנת המקארטיזם – מה דעתכם על עמדתם?
- האם הם פעלו נכון לדחות את החלטת השר, ולסרב ליישם את המדיניות של הממשלה?
בנוסף ניתן לקרוא יחד את הפוסט הבא של רם כהן, ולנהל דיון:
- למה לדעתכם סימנו דווקא את רם כהן?
- מה ההקשר הרחב יותר של המתקפה עליו?
- איזה איום נשקף מיוזמה של סימון בוגדים, ולאן זה יכול לדרדר את המצב בישראל?
פרק שלישי: תמרורי אזהרה
מהלכים של צמצום הביקורת הציבורית “פגיעה במורל”
קוראים ביחד את הכתבה הבאה:
שר התקשורת שלמה קרעי גיבש תקנות לכליאת אזרחים שפוגעים במורל הלאומי
תקנות שעת חירום דרקוניות שמקדם שר התקשורת שלמה קרעי
שואלים לסיכום:
- איזה עוד תמרורי אזהרה אתם מזהים בימים אלו לפגיעה בדמוקרטיה?
- מה הקשר לפגיעה המתמשכת במוסדות הדמוקרטיה ובמהות הדמוקרטית-ליברלית לבין המתרחש כרגע? גם בהתמודדות עם המלחמה אבל במיוחד בהתנהלות הפנים-ישראלית? בעורף?
- כיצד אנחנו יכולים לשמור על הדמוקרטיה הליברלית ולבנות אותה מחדש בימים אלו ובעיקר ביום שאחרי? מה התפקיד שלנו?
פרק רביעי: החברה הערבית בצל המלחמה
צופים ביחד בכתבה על רשא כריים חראמי:
דיון:
- מה המסר שהמעצר של רשא נועד להעביר?
- האם יהודיה היתה זוכה ליחס דומה?
להרחבה:
קראו יחד את התחקיר, או חלק ממנו, של דניאל דולב באתר שומרים:
